אני יושב מול המחשב בעבודה וחושב על עיסקאות עם השטן. כבר כמה שבועות טובים שאני מנסה לבנות כלי מבוסס בינה מלאכותית באמצעות תואם-קלוד של התאגיד שבו אני עובד. וזה קלי קלות וקשה להפליא, מפעים ומתסכל. 

כל מה שצריך הוא לכתוב תיאור של מה שאתה רוצה. תכנות? עיצוב? זה כל כך 2022, כישורים זניחים, מי צריך את זה. אני מקליד וקצות האצבעות מפעילים צוות וירטואלי של כל בעלי המקצוע האלה של פעם, שיבנו לי את מה שאני רוצה. אני מרגיש כמו אלוהים, כותב ״ויהי ממשק״, והנה יש ממשק.

עקום. הסברתי בדיוק מה אני רוצה, וקיבלתי גרוטאה מקרטעת. קצת כמו אגדות עם על מי שמבקש משאלה משד או מהשטן ומגלה שהיה כדאי להוסיף אותיות קטנות, שהדברים שלא חשב עליהם הם אלה שיובילו למפלתו. ביקשתי מהכלי שיראה את התוצאות הכי פופולריות אבל אף אחד לא אמר למכונה לא להוסיף תוצאות מומצאות משלה. הוריתי לאפשר חיפוש, אבל לא ציינתי שהחיפוש צריך לקחת בחשבון אם התוצאה ישנה או חדשה. ועוד כהנה וכהנה. 

אני מוסיף ומשנה, בוחן ומתעצבן. ותוהה אם אי פעם ישות כלשהי שיחקה והקלידה והביטה בבני האדם שיצרה וספקה כפיים בתסכול. ונמאס לה, או שנגמרו הטוקנים ולא התחשק לה לשלם עוד, והיא השאירה מאחור כוכב מסוכסך ומבולבל, אלים וסוער, והלכה לה להתחיל פרויקט אחר. 

גם אני התחלתי מהתחלה. ביקשתי מג׳מיני שיכתוב לי מסמך אפיון אחרי שהסברתי לו מה אני רוצה. אחר כך ביקשתי מכלי אחר שיקרא את המסמך וישאל אותי שאלות עליו עד שאומר לו להפסיק. מקץ שעה וחצי של שאלות התעייפתי. את מסמך האפיון המעודכן נתתי לכלי שלישי, שיתחיל לבנות. שיח בין מכונות ותוצאה סופית שלא ברור מה החלק שלי בה, מלבד רעיון ובקשה ראשוניים. 

עוד לא החלטתי אם אני מפחד מ-AI. אני מרגיש שאני חי ברגע שלפני מהפיכה שתגרום לזו התעשייתית להיראות כמו שעשוע תמים. אולי יהיה נפלא, אולי יהיה נורא. אני סקרן ונלהב, ובה בעת רוצה לחזור לעולם אנלוגי של טלפון חוגה.