הגוף שלי מסרב להירדם. השעה קרובה לחצות, מחר יום עבודה עמוס במיוחד, אבל הגוף והשעון הביולוגי מסרבים להתאים את עצמם לנסיבות. אני בוויאטנם, אבל לבי ער בישראל, והוא כנראה לא האיבר הפנימי היחיד  שמבחינתו שמונה בערב. אין שום סיבה ללכת לישון. 

זו נסיעת העבודה השנייה מתוך חמש שצפויות השנה. זה הרבה יותר מדי. כשאני מעז לומר את זה אני נתקל לרוב בגלגול עיניים. איזה טיפוס פריבילגי ונרגן טס על חשבון העבודה ליעדים אקזוטיים, משתכן במלונות יוקרה ומעז לקטר על כל זה. ובכן, אני.

אני אמור לרצות לטוס ולטייל כמה שיותר. זה המצב הרצוי, החלום, האידיאל. לא לגמרי ברור לי למה. בתחילת המאה הקודמת מסעות לחו״ל היו עניין יקר וגוזל זמן ששמור לאליטות. קפיצה קטנה לסופ״ש באירופה הקלאסית? לא כשאמצעי התחבורה שלך הוא רכבת במקרה הטוב, וספינה במקרה הרע. רוב בני האדם לאורך ההיסטוריה בילו את חייהם באותה מדינה, שלא לומר איזור, עיר, כפר. מי קבע שלדלג בין שלוש יבשות באותה שנה זה המצב הרצוי? 

נסיעות העבודה שלי מוצלחות ומעניינות. אני טס בתנאים נוחים, אוהב את האנשים שאני עובד איתם, אוהב את העבודה. זה עניין של מינון. כשאני חודש אחד באפריקה וחודש אחריו באסיה, אני מרגיש איך הקווים מיטשטשים. רחובות עולם שלישי מכאן ומכאן מתחילים לזלוג זה אל תוך זה, ועוד נסיעה או שתיים הגבולות ייעלמו, וזכרונות יתמזגו. הגוף נדרש להסתגל למעברים חדים של אזורי זמן, מזג אוויר, ריחות וטעמים. זה מתיש ומבלבל. 

והשגרה שלי, מה עם השגרה שלי. אני אוהב להתעורר באותה מיטה, ולדעת מראש את סדר הדברים. כך וכך אימונים בשבוע, ימים עם הצאצאה ובלעדיה, הקפה מהמכונה שלי, הזמן המדויק על הספה בבוקר אחרי שאני מתעורר. יצור של הרגלים, אוהב את הגבינה שלי במקום אחד. כל טיסה קורעת אותי מתוך המרקם הזה, ומכריחה אותי להתרגל מחדש שוב ושוב ליומיום שלי. בכל פעם שאני מחמיץ שבוע של אימוני איגרוף ברור לי שבאימון החזרה הראשון אחטוף. תמיד תגיע המכה לפנים שתאתחל את המציאות. 

יש משהו מופלא ולא טבעי ביכולת שלנו לדלג בקלות על פני  אוקיינוסים. זה קצת כמו קסם, שבו שדות התעופה משמשים מין שער בין יקומים, שאנחנו עוברים בו – כולל טקסים ובעלי תפקידים – בלי לחשוב על השלכות ומחיר. כמו כל קסם צריך לנהוג בו בזהירות ובכבוד ולא לנצל אותו יותר מדי. אני כבר מחכה למנוחה נטולת אבק הפיות שאחרי. 

כמו בכל הונאה מוצלחת,  הבנתי שעבדו עלי רק אחרי שנפלתי בפח. נכנסתי למוזיאון תל אביב, מוכן ומזומן להיות תרבותי ומעודכן, וגיליתי שאני במיזם אינסטגרם. 

עמדתי בתור ארוך, מתפתל ואיטי, שבקצהו, כך אמרו, המתין חדר פלאות עם מראות ונקודות צבעוניות, מעולה לסלפי ובכלל. זה אפיין את כל התערוכה של יאיוי קוסמה: תורים של  אנשים עומדים עם טלפון שלוף, אצבע על הכפתור, מוכנים לפעולה. בכניסה לחדרים תלו שלטים שביקשו להגביל את זמן השהייה בפנים "לשלושים שניות, כולל צילום, כי אנשים מחכים". ליד מיצגים אחרים נתלתה הודעה שהבהירה שאם הטלפון נופל לתוך המיצג זאת לגמרי בעיה שלכם.

יכול להיות שקוסמה היא – או היתה – אמנית חתרנית ונועזת. ייתכן שאיו לה מושג מה קורה במוזיאון במדינה קטנה ומשונה במזרח התיכון. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני בעוקץ הניגרי, סוגת המוזיאונים. קראתי את הכתבה ב"הארץ", הסתקרנתי ובאתי, רק כדי לגלות שלא נסיך, לא ירושה ולא נעליים. גם לא ממש אמנות. 

הכול היה צבעוני ויפה, ופה ושם היו ניצוצות בבחינת מה היה יכול להיות אילו. בשני מיצגים למשל אפשר לדחוף את הראש לתוך מעין תיבה בגודל תא טלפון ולהיות פתאום בעולם פסיכדלי צבעוני ומרהיב. בחלל אחר, עם גישה אחרת וסמים אחרים, זה היה יכול להיות נפלא. אבל קשה להתפעם כשמאחוריך עומד זוג חסר סבלנות שכבר תכנן את זוויות הצילום. 

אני לא מבין באמנות. לא למדתי את התחום, אני לא בקיא בתקופות, יוצרים, מגמות. אני יודע שאמנות טובה מרגשת אותי, מטרידה, מזיזה משהו בפנים. כשנסעתי למדריד אמרו לי שאני חייב לראות את הציורים השחורים של גויה. הלכתי, ויצאתי נפעם כולי בלי לדעת למה. אני זוכר את התחושה הפיזית שהם יצרו בי עד היום.

היצירות של קוסמה יפות ויזואלית, ובתחילת הערב – לפני התורים – חשבתי שכמה מהן עוכרות שלווה. בהמשך כבר הפכתי אדיש. האם זה קשור לאווירת תורי דיסנילנד מסביב? יש לי תחושה שהציורים ההם של גויה היו בועטים לי בבטן גם אם היו תלויים בתוך חנות שעונים באלנבי, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שקוסמה התחילה כאמנית בועטת ומעורערת, ואם השנים התמסדה בדרכה המשונה, מעין בורגנית של מוסדות לתשושי נפש. אני לא יודע לומר איזה מהמרכיבים גרם לטעם המר, אני רק יכול להעיד על איכותו של התבשיל שהוגש בסופו של דבר לשולחן. 

אל תאמינו להייפ, עם כל הכבוד לכתבות על האשפוזים והמכתב לניקסון שבו הציעה לו לעשות אהבה מתוקה במקום מלחמה בויאטנם. מה שקורה במוזיאון תל אביב זה מיזם פופולרי ורווחי שהיה צריך לקבל חסות מאיזו חברת סלולר, לא אמנות. תערוכה שנוגעת בשכל, בעדשת המצלמה, בשורת הרווח של המוזיאון. לא בלב שלי. אני מקווה שקוסמה נהנית לפחות כלכלית מכל זה. כוסאומו.