"העולם לא מסתובב סביבך את יודעת," אמרתי למתבגרת, ובאיזשהו מקום פיה צנחה מפרפרת על הרצפה. זה היה משפט הורים קלאסי, והוא החליק לי מהפה בטבעיות ונשמע לי נכון ומדויק.

יש לי המון משפטי הורים. האהוב עלי בלי ספק או מתחרים הוא "זה ייגמר בבכי". זה בדרך כלל נגמר בבכי. אני מנסה להימנע מהם. לא להיכנע לתכתיבי הזמן, להיות אבא מגניב ואחר. אבל אבא מגניב זה אוקסימורון.

כשהמתבגרת היתה בת חמש או שש ועוד גרנו בתא משפחתי סטנדרטי ישבנו יום אחד שנינו בסלון. אמא שלה ותומר ישנו צהריים. ואז כשהמתבגרת העלתה את התהייה "ומה אם הם מתו?" התשובה היתה מוכנה לי כבר על הלשון. אותה תשובה שאני קיבלתי יותר מעשרים שנה קודם לכן. אז זה היה אחי הקטן שתנומת הצהריים שלו התארכה מעבר לרגיל. אז אני תהיתי אם הוא עוד חי. והתשובה שקיבלתי, ושעמדתי לשלוף לשימוש בעצמי, היתה "לא אומרים דברים כאלה".

אני זוכר את פרץ רגשות האשם שהציף אותי עד היום. את התחושה המדויקת. ברור לי מאיפה התשובה הזו מגיעה. כשאתה ילד אתה לא מבין את החרדות שמלוות הורים. בטח את ההורים שלי, שהחיים כבר העבירו אותם שיעור למתקדמים בהפתעות לא נעימות וטרגדיות. היום אני מבין היטב. וגם בגלל זה כמעט וכבר חזרתי על האמירה ההיא. אבל עצרתי ברגע האחרון והצעתי שנבדוק. התפצלנו – היא ניגשה לבדוק אם תומר בחיים, אני ניגשתי לבחון את המצב של אמא שלה. חזרנו עם מסקנות חיוביות והמשכנו בשגרת יומנו.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל זו לא דוגמה מייצגת. כשאני כועס, כשאני חרד, כשאני מרגיש שאני לא מצליח לעזור להם, כשאני סתם עייף או טרוד, הרפליקות האלה נשלפות כאילו הן חלק מאיזה מאגר חירום. כאילו עברתי קורס למתחילים באיך להיות הורה, שכולל את המשפטים האלה. חלק מדרישות התפקיד.

העולם באמת לא מסתובב רק סביב המתבגרת. אבל מבחינתה, כרגע, הוא צריך לעשות בדיוק את זה. באיזשהו מקום היא צודקת. היא והאחים שלה הם בטח מרכז העולם שלי, כלומר אני סובב סביבם. גם זה משהו. אני מתלבט מדי פעם אם אני אמור להאיר את עיניהם לגבי הנטייה הזו של העולם לא להסתובב יותר מדי מסביב לאנשים שלא לומר לחלק להם כאפות פה ושם. או שהמציאות תעשה את זה כבר בשבילי, ואין סיבה לעזור לה להבהיר להם את חוקי המשחק.

אני מנסה לצמצם את מספר קלישאות ההורה שלי למינימום. אין לי סיכוי לנצח, זה קרב אבוד. אני יכול למזער נזקים, להפסיד בכבוד. ולהתנחם בזה שזה לא נורא. מבחינת הילדים ממילא חלק ניכר מהזמן אני סטטיסט בהצגה שלהם, כי היי – זה לא שהעולם שלהם מסתובב סביבי.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

1. להיות ג'דיי
2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
3. לגדל שפם
4. לקנות אייפון S9
5. להמציא בדיחה חדשה
6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
8. לסיים משחק של טליסמן
9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
18. להביא שלום עולמי
19. ללמוד הקלדה עיוורת
20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
21. להיות קרני ליום אחד
22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
26. להיות נהג מרוצים
27. לצנוח צניחה חופשית
28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
29. להיות מנטור בדה וויס
30. לטוס על שטיח מעופף
31. לקבל לימוזינה
32. ללמוד לשרוק
33. להיכנס לספר השיאים של גינס
34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
35. לשכור נהג פרטי
36. לקנות ג'קוזי
37. להיות נשיא ארצות הברית
38. להיות זמר רוק מפורסם
39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
40. ללמוד איך זה להיות בן 40