נגה התארסה. 

שתי מילים וכל כך הרבה שאלות. איך התארסה? היא עוד ילדה? למה להתארס? מה זה אומר? מתי החתונה? מה השתנה? למה יש לי מחנק בגרון?

לקח לי רגע להבין למה היא מתקשרת בשיחת וידאו ולשים לב לטבעת המנצנצת על האצבע. בת הזוג, כרגיל חדה וזריזה ממני, כבר קיפצה בהתרגשות באמצע רוטשילד כשאני עוד עסוק בלעבד את מה שקורה על מסך הטלפון. 

אחר כך הגיעו הודעות מהורי החתן, וטלפון נרגש מאמא שלי ועוד ועוד. וכולם שמחו כדת וכדין ואני עוד ניסיתי להבין מה אני מרגיש. הפער בין המוח ללב היה עצום. ההיגיון אמר שכלום לא השתנה. הלב בינתיים פרט על מיתרי השמחה והעצב במלודררמטיות. 

אני לא מבין את הקונספט של אירוסין. מחליטים להתחתן או לחיות ביחד וזהו, לא? נגה עם החבר שלה כבר שש שנים, מתוכן הם גרים יחד חמש. הם זוג מושלם, הוא איש מקסים ומופלא, אחד הבודדים על הכוכב שראוי ליצור המושלם שהוא בתי. כבר שנים ברור לכולם, כולל להם, שהם יתחתנו, שזה רציני. בשבתם כצמד אנשים מתוכננים להפליא הם יודעים כבר מי יהיה הדי.ג׳יי במסיבת החתונה. מה זה משנה טבעת והצהרה אם יש את כל זה? 

ובכן משנה. עובדה שהתרגשתי, עובדה שנשטפתי בזכרונות של נגה הילדה, והכרה בכך שהיא אדם עצמאי, תהליך ההיפרדות הושלם, היא כבר לא שלי אלא שלו. לכאורה זה ברור כבר מזמן, וטבעי ומצוין. אבל פתאום צצה הטבעת והפכה את כל זה לרשמי וחלוט וטלטלה אותי.

תהיתי למה זה היה חשוב לנגה, ההצהרה שבאירוסין. אולי העובדה שאבא שלה די כשל בפורמט הזה של זוגיות יצרה צורך בהבטחות וערובות. אולי זה עניין של אופי ובכלל לא קשור אלי. זה לא משנה. בשלב מסוים בת הזוג הודיעה לי שדי לחפור, ומספיק לפחד מלשמוח. הטבעת יפה ממש, החתן לעתיד מושלם, ונגה מאושרת. בסוף זה הדבר היחיד שחשוב.