נהג המונית שואל אותי מאיפה אני. השעה מאוחרת, אני לא אוהב להגיע למדינות זרות בחושך, הטיסה היתה ארוכה, ולא מתחשק לי לומר ״ישראל״ ולבדוק מה יקרה. אני מהסס לשנייה: ״תל אביב״. הוא מקמט את המצח. ״תל אביב… זה באירופה?״. ״כן, מקום קטן באירופה״. זה מספק אותו.

גם סינגפור היא מקום קטן. קטן ומשונה. לפי גוגל היא יכולה להיכנס 30 פעמים לתוך ישראל. יש בה 6 מיליון איש, חצי מהם לא ילידי המקום. הכל מסודר ונקי, התחושה היא שזו מדינה מפלסטיק, קניון ענקי, מרכז עסקים, ישות מומצאת וסטרילית. 

הגעתי לכנס ענק ומסתובבים בו אנשים מכל העולם, בשלל צבעים, תלבושות, סיפוריי חיים. אני מדבר עם קולגות שהסיפור שלהם שונה באופן קיצוני משלי. עמיתה שנולדה בפולין, והספיקה לחיות בחמש מדינות שונות. אחרי 10 שנים בטוקיו היא גרה היום בסן פרנסיסקו. דוברת שבע שפות – כולל יפנית שוטפת – אזרחית העולם הגדול. ויש איטלקי שחי בעבר בסינגפור, עבר לישראל, והיום הוא בפריז, אינדונזית שנולדה בכפר נידח של 5000 איש ודילגה בין מדינות באסיה, ועוד ועוד ועוד. נראה שאף אחד לא חי במדינה שבה נולד, כולם נשואים לבני לאומים ואזרחי מדינות שונים מהם, רק אני הפרובינציאלי חי בפינה הקטנה שלי מאז ומעולם. 

סינגפור מסבירת פנים למי שבא לבקר או לעבוד בה. חוקי העבודה נוחים למעסיק, קל לפטר, קל להשקיע ולהזיז כספים. אין פשיעה כי הכל מצולם, החוקים נוקשים והעונשים קשים. בכניסה למדינה מצלמה חכמה לוכדת את הפנים שלך, ויש לה מצלמות אחיות שפרוסות בכל מקום. אם תעבור את הכביש באדום האח הגדול יידע מייד, והקנס – הכבד – יהיה בדרך עוד לפני שתגיע למדרכה בצד השני. יש עונש מוות בסינגפור, בין היתר על סמים מכל סוג, יש ענישה בהלקאה, ובאופן כללי אין שום דחף ורצון לבדוק מה קורה אם אתה יוצא מהמסגרת. 

אין פקקי תנועה כי מספר המכוניות מוגבל. רוצה לקנות מכונית? גש למכרז על עצם הזכות לבצע את הרכישה, אם תזכה במכרז תצטרך לשלם הון קטן על ההיתר עצמו, ורק אז תוכל סוף סוף לקנות בהמון כסף מכונית כי מסים ותקנים ומה לא. התחבורה הציבורית יעילה, גם המוניות, והכל קרוב, נסיעה קצרה של פחות מעשרים דקות. זו דיקטטורה רכה, שמשלבת אלמנטים סוציאליסטיים וקפיטליסטיים, ומושכת אליה אנשים מכל העולם. 

אחרי נסיעת המונית הראשונה אני משחרר. כששואלים אני עונה ״ישראל״. התגובות נעות על מנעד של אדישות מנומסת. בשני מקרים מספרים לי שישראל אימנה את הצבא של סינגפור, פה ושם שואלים אם עכשיו רגוע יותר במזרח התיכון, לרוב מהנהנים בנימוס. אני בצומת מרכזי באמצע העולם, והפינה הקטנה שלי לא מאוד רלוונטית כאן. יש בזה משהו נעים. לילה לפני הטיסה חזרה אני חולם שאני צועד ברחובות סינגפור ולפתע שומע אזעקות. הצליל שלהן חלש, אבל ברור. בבוקר שאחרי אני קם ואורז, מוכן לחזור לתל אביב הקטנה שבאירופה.

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.