בדיעבד אפשר לומר שראיתי את זה מגיע. משהו באוויר בישר רעות. אלא שכמה פעמים חשתי דקירות נבואיות כאלו בצד ושום דבר לא קרה? אימון חג, מתכנסים כדי ללכת מכות לפני כניסת יום כיפור. 18 סיבובים של ספארינג, קרבות אימון. אני מסתכל מסביב ורוב האנשים שאני רגיל להתאמן איתם לא שם. הפרצופים מוכרים אבל זו לא החבורה שלי. מטריד.

אני מרגיע את הקולות המזהירים וחושב שיהיה בסדר, ובאמת למשך 17.5 סיבובים הכל בסדר, ובחצי דקה האחרונה של הסיבוב האחרון אני חוטף אגרוף באף, ויש סאונדאפקט מתפצח כזה, ״קראנץ׳״ קטן, וקצת דם, אולי לא קצת, וכאב עמום ומעצבן. וזהו. אני לא מתרגש, בעיקר מתוסכל. אני מכיר את הנוהל: אף דואב לשבוע שבועיים, פנס נאה בעין משטפי הדם, אין ספארינג עד שכל זה נרגע. וקרח, שים הרבה קרח. יעבור.

פציעות קורות, כמו שאמר אחד האנשים האהובים עלי בכת האיגרוף: אנחנו לא משחקים פה טניס. ועדיין אני תוהה לגבי הפציעה המסוימת הזו. היא הגיעה אחרי ערב קשה שאחריו לילה טרוף שינה. באתי טרוד ומדוכדך, מקווה שהאימון יספק בריחה מתודלקת אדרנלין ממחשבות וספקות. אבל ייתכן שהם רדפו אחרי אל המזרן, מסיחים את דעתי מספיק כדי לספוג מכה שלא היתה אמורה לפגוע.

קלישאת האיגרוף האהובה עלי אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אבל לפעמים צריך לדעת מתי ספגת מספיק, מתי עוד ניסיון לחזור ולעמוד יוביל רק למפח נפש ולסת כואבת. כן, אפשר להתרומם על הרגליים ולהמשיך אבל זה לא יוביל לשום דבר טוב. זה לא היום שלך, זה לא יעבוד. רד מהזירה, תן לזמן לרפא את הפצעים. 

זה לא אומר שהייתי צריך לוותר מראש. טוב שהגעתי לאימון, ובאמת שרובו היה מוצלח. וגם אם הסוף היה לא טוב זזתי ולמדתי והתקדמתי עוד קצת. וגם מהמפלה הזאת בסוף אתאושש. רק צריך זמן. הרבה קרח וזמן.