אני באמת לא בטוח אם בסוני התכוונו לזה, אבל הפרסומת שלהם למשחק החדש ״סטאר וורס באטלפרונט״ לגמרי עושה מחנק בגרון, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות, לפחות שיווקית. קודם כל תעיפו מבט, בסך הכל דקה:

אני מנחש שהרעיון לפרסומת היה בערך כזה: הנה ההזדמנות שלכם לשחזר את השמחה הילדותית ההיא מפעם, האושר הצרוף שילדים משיגים בקלות, ומבוגרים בעמל רב ובמחיר כבד. קנו את המשחק! תודה ושלום.

אבל מה שאני רואה הוא קינה על הילדות שאבדה וקיטורים חסרי תקווה על כל מה שהגיע במקומה. אני מניח שזה משליך עלי, בעיני המתבונן וכל זה, אבל בכל זאת. מלחמת הכוכבים היה אירוע מכונן בחיי כשהייתי בן 6-7, ואני לא לבד. אתרי מכירות הכרטיסים קרסו השבוע כשהמוני מבוגרים-ילדים ניסו לקנות חודשיים מראש כרטיסים לסרט החדש בסדרה. זה אידיוטי, אפשר לחשוב שזה מוצר מתכלה, שאי אפשר יהיה לראות את הסרט שבוע אחרי שייצא, נגיד. אני למשל קניתי מייד צמד כרטיסים לי ולצאצא, להקרנת חצות, ההקרנה הראשונה של הסרט בארץ.

המהות האגדתית של מלחמת הכוכבים, שאולי נראה כמו סרט מדע בדיוני אבל בתכלס מדע של ממש אין בו, הפכה את הסדרה לעל-זמנית, למיתולוגיה. היא גם הפכה אותה לאייקון וסמל של הילדות של דור או שניים. זו תגובה לגמרי פאבלובית. אני שומע את המוזיקה, רואה על המסך את הלוגו, וזהו. בלוטות הרגש והנוסטלגיה נכנסות לפעולה כאילו מעצמן. אין כאן באמת בחירה חופשית. העברתי את זה גם לצאצא, באחת מפסגות ההצלחה החינוכיות שלי.

ולא משנה שזה מזמן הפך לתאגיד, למכונת כסף. שג'ורג' לוקאס עבר לצד האפל, שדיסני קנתה גם אותו, יחד עם מרבל ופיקסאר, כדי לרכז את קסם הילדות של כל העולם המערבי ומעבר לו בקופה רושמת אחת. זה עובד. וכשאתה יושב במשרד וחושב על תשלומים – משכנתא או שכר דירה או מזונות – ועל שלל החרדות הקטנות והגדולות של הקיום היום יומי, כל מה שמתחשק לך הוא קצת אסקפיזם. או הרבה אסקפיזם. וכמה רחוק יותר אפשר לברוח מאשר גלקסיה רחוקה רחוקה מכאן.

מבחינתי הבחור בפרסומת לא זוכה בהפי אנדינג כשהוא מזנק לתוך האקס-ווינג, ובהשאלה אל תוך המשחק. אני מניח שלא על המסר הזה חשבו בסוני, אבל כשהוא מנפץ את חלון המשרד וקופץ החוצה השד יודע מאיזו קומה, זה נראה קצת כמו התאבדות.

עם כל הכבוד לסוני, הבחור צריך לארוז את בובת אר.טו.די.טו, להתפטר ולמצוא עבודה מספקת יותר, לצאת לכמה דייטים, לשתות, לשמוע מוזיקה, אולי לעשות ילדים ולראות איתם את סטאר וורס מההתחלה. ומדי פעם כשיש לו זמן גם לשחק במחשב או בקונסולה. אבל פחות לקפוץ מחלונות בייאוש. עדיף.

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.

מזמן לא קראתי ספר ככה, במכה אחת. את העמוד הראשון קראתי שנייה לפני ששער העלייה למטוס נפתח, את האחרון שעה לפני הנחיתה בניו יורק. בין לבין גם ישנתי וקצת דמעתי כמו ילד והשתדלתי שהדיילות לא יראו.

״אשמת הכוכבים״ של ג׳ון גרין הוא לא ספר שהייתי קורא בנסיבות רגילות. קודם כל הוא ״ספר סרטן״, ובאופן כללי ז׳אנר ספרי המחלות והדמע מרתיע אותי. הוא גם ספר נוער, אבל ספציפית כרגע זו דווקא היתה סיבה כן לקרוא אותו. קיבלתי עליו המלצה ממקור אמין, והבת המתבגרת האישית שלי קראה אותו ואהבה.

וזה העניין: אחת מהחלטות האבהות שלי, שעמדתי בה חלקית מאוד, היתה לקרוא ספרים שהילדים שלי קוראים. חשבתי שזו דרך טובה להתחבר אליהם, לייצר שפה משותפת, וגם להעביר אליהם את המורשת של ספרים שאהבתי והשפיעו עלי בילדות (מה שקצת פחות הצליח). 

אשמת הכוכבים נראה כמו משהו שמגשים את המטרה הראשונה: מדובר בסיפור אהבה בין נער ונערה חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה. זה נשמע רע, אני יודע, אבל זה כתוב מעולה. אין כאן כתיבה מצויצת ומפונפנת, אין חלוקה דיכוטומית למתבגרים מגניבים מדי והורים חד מימדיים. נראה שהסופר מבין ומכבד את הקהל שלו, וזה מקסים. הילדים מצליחים להיות שנונים ובעלי הומור שחור ועדיין להיות מתבגרים אמינים, וההורים שלהם קצת מגוחכים אבל גם חכמים ורגישים ומאוד מאוד אנושיים.

זה ספר עצוב, כמובן. לא צריך להיות גאון כדי להבין שרומן בין שני בני נוער שסוחבים איתם את ה-מחלה הקטלנית הגדולה לא ייגמר טוב. ולא, זה לא ספוילר. אבל מה שמציל אותו מנפילה ללא מעט בורות מלאי סכרין טובעני היא המודעות העצמית של הסופר, שבין היתר דואג לומר מגרונה של הדמות הראשית כמה אין לו כוח לספרות הז׳אנר. נראה שהוא מאוד מתאמץ – ומצליח – להוכיח שאפשר לרגש גם בלי להיות קיץ׳ ולדרוך ברגל גסה על בלוטות הדמעות.

ומה שהוסיף לעניין שבקריאה היה התהייה על איך נגה רואה את הדברים. היה לי ברור שבזמן שאני מזדהה עם נקודת המבט של ההורים, היא רואה דברים אחרת. ותהיתי מה היא חושבת על סיפור האהבה שם, ועל בנים–בנות בכלל, וניסיתי לדמיין איך היא רואה את הדברים. תרגיל מחשבתי לא רע בכלל.

בקיצור, מומלץ לקריאה, רצוי בלוויית טישו והורות לילדים מתבגרים. עכשיו גם עושים ממנו סרט, אגב. הנה הטריילר שנראה די מעפן.

האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.

כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.

לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.

רעמים וברקים בליל חורף קר

אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.

אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.

אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.

אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.

מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.

תגובה לאיום קיומי: אני עומד בקצה השני של הסלון ומניף ידיים באוויר בתנועה שאמורה להפוך אותי לחיית  טרף מאיימת. בתגובה הילדה פורצת בצחוק של ספק שמחה ספק פניקה קלה, ומכסה את הפנים בידיים. שום ניסיון להימלט.

הסוואה: אני מודיע מראש שאני תכף מגיע הביתה, ועומד לטרוף את הננסה. כשאני נכנס המנומשת והיא מתחבאות מתחת לשמיכה על הספה. "יש כאן ילדות שאפשר לטרוף?" "לא!", מצייץ קול קטן מתחת לשמיכה. "אין כאן".

הסוואה 2: אנחנו משחקים מחבואים. "אני אתחבא" היא מודיעה, ורצה למקום הקבוע. אני מתחיל לחפש: "איפה קרני?". היא רצה החוצה: "הנה אני!".

רמייה וכחש: היא מודיעה לאחותה שאבא מרשה קורנפלקס. כשאחותה שואלת אם אפשר לוודא את המידע עם אבא, היא עונה בפסקנות: ״לא״.

הפרד ומשול: "רק אבא ייקח אותי לגן". "רק אמא תעשה לי מקלחת", ואז אחרי, היא מסובבת את הסכין: "היה כיף עם אמא במקלחת". זה עובד גם ברמת האח והאחיות – היא מזהה את זה שמשתוקק הכי הרבה לקצת יחס ומפנה כתף קרה.

קולוניאליזם: "זה שלי מהבית". על כל דבר שלא מחובר לקרקע. רציונאל של כובש: "אני רוצה לשבת במקום שלך, כי זה המקום שלי". ודיכוי אקטיבי: "כל השמיכות שלי. תבכה".

ניצול משאבים:  "תשיר לי ראש כרוב. עוד פעם. תספר לי את כל הסיפורים האלה. תרקוד."

תחנונים ופנייה ללב שלך: "אל תטרוף אותי. אני לא עייפה. אני רוצה משהו טעים."

חמידות יתר:  

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.