ביום שאחרי הבחירות הלכתי למסיבת פורים. משפט מוזר, אבל במציאות הנוכחית האם נותר עוד משהו שאפשר להגדיר כ״מוזר״? מבין שלל הדברים שמטרידים אותי גם לזה יש מקום: התחושה של היעדר מעקה בטיחות, המציאות היא מדרון חלקלק נטול הגנות, ומה שנראה בלתי אפשרי ובלתי נתפס עכשיו הוא המציאות הברורה מאליה של עוד שתי דקות. אין יותר דבר כזה, ״מוזר״.

זו היתה מסיבת פורים שתוכננה למרץ, אלא שגם לאיראנים היו תוכניות. ההנהלה החליטה שטילים או לא, אנחנו נחגוג, והמסיבה נדחתה לאוקטובר. אם כבר אנשים השקיעו בתחפושות אז נתפוס טרמפ על האלווין של הגויים. מי ידע שהתאריך נופל יום¹ אחרי הבחירות? מי יכול לתכנן במדינה הזו משהו? וכך מצאנו את עצמנו באולם לא מלא מדי, ועם אנשים שהגיעו עם תחפושת מושקעת שנרכשה באמזון במקום מושבם בחו״ל קצת לפני שהמריאו לכאן כדי להצביע.

ביום הבחירות עצמו התעלמתי מהמדגם. הטלוויזיה היתה כבויה ואני עסקתי באסקפיזם. כשחבר שלח לי הודעת ״זה לא נראה טוב״ התעלמתי. הלכתי פעם לישון עם פרס ראש ממשלה וקמתי עם ביבי, הטראומה עוד צרובה בי, אינני מעוניין. למחרת בבוקר קראתי את הכותרות ולא הצלחתי להבין את התוגה והנהי. המספרים לא היו מאוד שונים מהסקרים שראיתי לפני, ומכיוון שאני לא גזען מעבר לגבולות הטעם הטוב שמחתי לראות שלצד שבחרתי יש רוב, גם אם יש בו – הו לא – ערבים. והתפשטה בי תחושה משונה של דיסוציאציה, הקולות מסביבי, בפיד וברחוב, דיברו על מציאות אחרת לחלוטין מזו שאני ראיתי. כולם מסתובבים בלי חולצה ולי קר, מי המשוגע, אני או הם?

למחרת הלכתי למסיבה, בלי חשק מיוחד לחגוג, בלי להשקיע בתחפושת. כבר מזמן לא מתחפשים כאן, אנשים השילו מעליהם את מסיכות הממלכתיות, ועוסקים בהסתה, שנאה בחינם וביוקר וריסוק מוסדות על ימין ועל שמאל. ברי סחרוף עלה להופיע מול קהל קטן אך נלהב, ותהיתי אם אתגעגע בקרוב לימים כאלה של נורמליות תל אביבית. וחשבתי שלפחות אין רוב לממשלה היוצאת, זו שאיימה להפוך אותי למהגר בעל כורחי. אפשר להישאר כאן עוד קצת, ולהמשיך לטפח בסתר את חיית המחמד מזן הולך ונכחד, תקווה.