נגה התארסה. 

שתי מילים וכל כך הרבה שאלות. איך התארסה? היא עוד ילדה? למה להתארס? מה זה אומר? מתי החתונה? מה השתנה? למה יש לי מחנק בגרון?

לקח לי רגע להבין למה היא מתקשרת בשיחת וידאו ולשים לב לטבעת המנצנצת על האצבע. בת הזוג, כרגיל חדה וזריזה ממני, כבר קיפצה בהתרגשות באמצע רוטשילד כשאני עוד עסוק בלעבד את מה שקורה על מסך הטלפון. 

אחר כך הגיעו הודעות מהורי החתן, וטלפון נרגש מאמא שלי ועוד ועוד. וכולם שמחו כדת וכדין ואני עוד ניסיתי להבין מה אני מרגיש. הפער בין המוח ללב היה עצום. ההיגיון אמר שכלום לא השתנה. הלב בינתיים פרט על מיתרי השמחה והעצב במלודררמטיות. 

אני לא מבין את הקונספט של אירוסין. מחליטים להתחתן או לחיות ביחד וזהו, לא? נגה עם החבר שלה כבר שש שנים, מתוכן הם גרים יחד חמש. הם זוג מושלם, הוא איש מקסים ומופלא, אחד הבודדים על הכוכב שראוי ליצור המושלם שהוא בתי. כבר שנים ברור לכולם, כולל להם, שהם יתחתנו, שזה רציני. בשבתם כצמד אנשים מתוכננים להפליא הם יודעים כבר מי יהיה הדי.ג׳יי במסיבת החתונה. מה זה משנה טבעת והצהרה אם יש את כל זה? 

ובכן משנה. עובדה שהתרגשתי, עובדה שנשטפתי בזכרונות של נגה הילדה, והכרה בכך שהיא אדם עצמאי, תהליך ההיפרדות הושלם, היא כבר לא שלי אלא שלו. לכאורה זה ברור כבר מזמן, וטבעי ומצוין. אבל פתאום צצה הטבעת והפכה את כל זה לרשמי וחלוט וטלטלה אותי.

תהיתי למה זה היה חשוב לנגה, ההצהרה שבאירוסין. אולי העובדה שאבא שלה די כשל בפורמט הזה של זוגיות יצרה צורך בהבטחות וערובות. אולי זה עניין של אופי ובכלל לא קשור אלי. זה לא משנה. בשלב מסוים בת הזוג הודיעה לי שדי לחפור, ומספיק לפחד מלשמוח. הטבעת יפה ממש, החתן לעתיד מושלם, ונגה מאושרת. בסוף זה הדבר היחיד שחשוב. 

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.