אני לא מצליח להפנים את עניין איזורי הזמן. אני מבין את הלמה והאיך, ועדיין לא ברור לי מה פתאום החברה שלי כותבת לי לילה טוב בחמש בערב. אני מסתכל בשעון ולא מבין, עוד לא אכלתי ארוחת ערב אפילו, מה נהיה? 

וכל זה כי טסתי לחו״ל? יש משהו לא טבעי בפורמט הזה. אתם באמת מצפים ממני להאמין שמפלצת המתכת הזו מסוגלת לעוף? מה אני ילד, הדבקתם לה כנפיים כדי שהיא תזכיר לי ציפור, ועכשיו אני אמור לקנות את הסיפור המופרך הזה? נכנסים, יש המון רעש ואיזו אנימציה של עננים חולפים בחוץ, ופתאום אני בארץ זרה, שבה הזמן מתנהג אחרת. זה חומר לסרט מדע בדיוני שהייתי רואה בנטפליקס, תרמית, קנונייה. 

אני בריו דה ז׳ניירו, השעה רק תשע בערב, אבל האנשים שאני אוהב ישנים כבר מזמן. הגעתי לכאן במכונה דמוית הציפור ההיא, ומאז כשאני קם בבוקר הילדים שלי, החברים, כולם כבר באמצע היום שלהם. ומוקדם בערב הם נעלמים, ואני מרגיש קצת לבד. מדברים על עולם קטן, כפר גלובלי, אבל איך זה מסתדר עם הבדידות והמרחק?  

ובכלל איזורי זמן הם המצאה אנושית. אין חיה כזאת. שעון קיץ, איזורים גיאוגרפיים, מי קבע את כל זה? מי החליט שהחברה שלי תלך לישון כשאצלי בשעון השעה חמש ולא, למשל, שבע בערב דווקא? הייתי במפגש של חברי קהילת ווייז בקנדה לפני כמה שנים, ואחד מהם הגיע לאירוע גמור מעייפות. כך למדתי שבקנדה יש שישה איזורי זמן, הבנאדם בג׳ט לג מבלי שיצא מהמדינה שלו. יעפת נטולת דיוטי פרי, איך ממשלות לא נופלות על כאלה דברים? 

בסין הבינו את האבסורד כבר מזמן. תיאורטית היו אמורים להיות בה חמישה איזורי זמן, אבל ב-1949 החליט מאו טסה טונג שאחדות לאומית חשובה יותר מהכל, גם מזוויות של השמש וקווי אורך, ומאז יש בסין איזור זמן אחד. מה שאומר שזה בסופו של דבר עניין של החלטה, אין לא יכול, יש לא רוצה. אור או חושך, הייתי יכול לכתוב עכשיו בווטסאפ לחברה שלי והיא היתה עונה, אם רק היתה לנו הנהגה שמתעדפת אחדות ואהבה על פני גיאוגרפיה. עד שזה יקרה אלך לישון במקום זר וזמן אחר, ואתגעגע הביתה.

פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא.