הייתי השנה ברואנדה ובקניה אבל בעולם הכי שלישי נתקלתי השבוע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מן הסתם ידעתי שמדובר במקום איום ונורא. ידיעה כללית כזו, בשולי המוח, משהו רחוק שלא באמת קשור אלי, כמו רעידת אדמה בנפאל, כמו עזה. ואז החלטנו לנסוע לסיני, האוטובוס לאילת יוצא מהתחנה, והנה אני שם, מזועזע.

לא חסרים מקומות מוזנחים ומלוכלכים בישראל, אבל התחנה המרכזית היא מקום שבור. נראה שמישהו התאמץ בכוונת מכוון להפוך אותה לדוחה, לא יעילה, הרוסה. זה מתחיל בחיפוש אחר מעלית בקומה הראשונה, שנראית כמו שוק עמוס בעיר ענייה בהודו. רק מעלית אחת עובדת. ואז יוצאים אל קומת רציפי האוטובוס. טינופת, אריחים שבורים, שירותים נעולים, הומלסים, ג'נקיז, יצורים.

חיפשנו שלטים, שאלנו אנשים, ובסוף מצאנו את הרציף הלא ממש מסומן שלנו, ליד חנויות שרובן סגורות ומנותצות. החלל גדול ורחב אבל ספסלים בו מעט, ואם אפשר למקם אותם צמוד לפח אשפה גדוש למה לא. מישהו חדור ייאוש קיומי ושנאת אדם תכנן פה גם את סידורי הישיבה. בת הזוג שואלת אם באמת אין שירותים פתוחים בכל הקומה. אין. יש בקומה מעל אבל לא מומלץ ללכת, כי אין לדעת במי תיתקל בפנים. מסוממים? זומבים?

כשהאוטובוס מגיע – בזמן! – תחושת ההקלה פיזית. כאילו עברנו דרך יקום צידי אפל שלא קשור לתל אביב של 2026 או לכלי הרכב המודרני שאנחנו יושבים בו. אבל זה מה שנורא באמת בתחנה המרכזית: לא מדובר במבנה נטוש בצד הלא נכון של העיר. זה עדיין מסוף תחבורה מרכזי, שלכאורה נמצא תחת אחריות הרשויות וחברות התחבורה הציבורית, שמזניחות אותו ואת הנוסעים, מרימות אצבע משולשת אל מול האנשים שהן אמורות לשרת. הביקור בתחנה המרכזית הרגיש כמו אזהרה לקראת הבחירות הקרובות, לקראת המשך ההידרדרות של המקום הזה. בקרוב של הסרט שאנחנו עלולים לחיות בו ממש בקרוב, התחתית של הבור בסוף הנפילה.

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.