יצאתי מהמונית בתערובת של הקלה, אכזבה והלם קל. זו היתה נסיעה בת 20 דקות שבהן למדתי על הנהגת יותר משאני יודע על לא מעט מהאנשים שאני מכיר אי אילו שנים טובות. מצד אחד מתיש, מצד שני מי יודע מה הייתי מגלה אם היינו ממשיכים עוד קצת.

לא אני פתחתי בשיחה. אני סנוב של מוניות, ולרוב נהגי מוניות מצדיקים את הגישה הזו. פעם נכנסתי למונית שהתחביב המוצהר של הנהג שלה באפליקציה היה ״בעל טור על אוכל רחוב״. כתיבה ואוכל רחוב, מה יכול להשתבש? ביליתי נסיעה שלמה כשאני נאלץ להאזין לניתוח מקיף על מה ווייז, מקום העבודה שלי, עושה לא נכון. למדתי את הלקח.  

נהגת המונית הזו לא בדקה אם אני מעוניין לדבר או לא. מכת הפתיחה שלה היתה הרחוב שבו חיכיתי לה. מתברר שברחוב הזה בדיוק שוהה חברה טובה של אמא שלה כשהיא מבקרת משיקגו. אותה אמא שנפטרה מסרטן לפני חצי שנה, ובגללה היא לא לוקחת נסיעות לתל השומר כי טרם התגברה על העניין. כשהגענו לפנייה הראשונה כבר עברנו לבעלה – מבוגר ממנה, גרוש עם שני ילדים.

לא תרמתי הרבה לשיחה. מדי פעם השמעתי תגובה מנומסת, פה ושם אפילו שאלתי שאלה. משהו בה הפך את זרם המידע הבלתי פוסק לסביר, לא פולשני. אני מניח שחלק מזה נבע מההגשה. היא דיברה בנונשלנטיות, משתמשת באותו טון רגוע כדי לספר על הבן המתבגר של בעלה מנישואיו הקודמים, ועל טיפול הסרטן של קרוב משפחה נוסף' ביש מזל. שטף של דיבור מדוד ורגוע, לא הייתי יכול לעצור אותה גם אם הייתי רוצה. והאמת שלא מאוד רציתי. היה בה משהו מעורר אמפתיה, קירבה, אמון.

יצאתי מהמונית מסוחרר מרוב מידע. תהיתי מה מניע אותה לחלוק כל כך הרבה עם נוסע שסביר שלא תפגוש יותר לעולם. האם מדובר רק בהפגת שיעמום? חלופה לטיפול פסיכולוגי באמצעות זרים? ואם כבר הפגת שיעמום, אולי כל מה שסיפרה לי לא נכון? אולי בכל נסיעה היא בונה דמות חדשה, קורות חיים אחרים. אולי כל מה שסיפרה מומצא, אולי יש שלד עובדתי ועליו היא מוסיפה קישוטים, שדרוגים, עובדות חלופיות.

ב״עשיו״ של מאיר שליו, הדמות הראשית  הוא טיפוס מפוקפק למדי, שמספר על חיבתו לשיחות עם זרים, שאיתם הוא ״חולק את השקרים הכי אינטימיים שלי״. בסופו של דבר, אולי דווקא במפגש חד פעמי בין זרים גמורים האמת והעובדות חשובות פחות.

זכרונות הם עניין מפוקפק ומתעתע. אחת הסיבות שבגללן התחלתי לקרוא שוב את ״עשיו״ של מאיר שלו היתה הזיכרון, או יותר נכון היעדרו. זכרתי שקראתי את הספר, זכרתי שאהבתי אותו, וזהו. עם אקדח לרקה לא הייתי יכול לתאר את העלילה, לנקוב בשמות הדמויות, כלום ושום דבר. 

התחלתי, ודי מהר הבנתי את מקור האמנזיה. ״עשיו״ הוא ספר על משפחה מורכבת ומסוכסכת, רדופת זכרונות וטראומות של עשורים. הוא גדוש בתיאורים מעברם של הגיבורים, שלפעמים משלימים ולפעמים סותרים זה את זה. הספר משחק עם פרספקטיבה וזיכרון, ומוגש על ידי מספר נכלולי שכבר בתחילת המעשייה מודיע לקורא: ״יש לומר את האמת: לפעמים אני משקר״. את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות. היום אני מבין שלא הבנתי כלום. 

״אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל״ אמר אוסקר ויילד. סביר שבגיל עשרים וקצת הייתי בטוח שאני מבין את הספר היטב. הוא כתוב נפלא, שלו מספר בו סיפורים שיש בהם ארוטיקה, אלימות ואוכל בשפה עשירה ועם המון ציטוטים, כולל זה שבתחילת הפסקה, חלקם בדויים. היה לי קל ליהנות ממנו ולדמיין שאני מבין את משא הזכרונות והעלבונות שסוחבים הגיבורים. אבל הפער בין להבין תיאורטית ולהבין באמת הוא עצום. אני מניח שקראתי והנהנתי ושכחתי. היום אני קורא והדברים נוגעים בפצעים ונקודות רגישות שלא היו קיימים אז. 

הפעם הראשונה שבה הבנתי את עניין התנודתיות של נקודת המבט ועומק ההבנה היתה בצבא. כמה שנים קודם לכן הייתי עם אמי במפגש עם חיילי השריון שפינו את אבי הפצוע מהמוצב בתעלה. אחד מהם סיפר איך אמר לו ״יהיה בסדר בחורצ׳יק״, ואבא שלי ענה משהו בנוסח ״אתה בחורצ׳יק״. בגיל 16 זה נשמע לי סתמי. בבסיס על מדים, מוקף בתרבות הפז״ם והצעירות של צה״ל, זה היכה בי – השמירה על איזושהי מראית עין של נורמליות באמצע הכאוס של מלחמה. זו היתה בעיטה של פרספקטיבה בבטן. 

החיים שלי לא לינארים. לכאורה הזמן נע מנקודה א׳ לב׳, מחלקת יולדות אל בית העלמין, אבל זו אשליה. למעשה הם מתקדמים במעגלים, בזינוקי תודעה קדימה ואחורה. מה שהבנתי לפני עשור מקבל פתאום צורה ותבנית חדשות, הסיפור משתנה כל הזמן. זה מוצא חן בעיני, האלסטיות הזו של הזיכרון. לכל הפחות זה הופך את הקריאה ב״עשיו״ למענגת במיוחד.