ביום שאחרי הבחירות הלכתי למסיבת פורים. משפט מוזר, אבל במציאות הנוכחית האם נותר עוד משהו שאפשר להגדיר כ״מוזר״? מבין שלל הדברים שמטרידים אותי גם לזה יש מקום: התחושה של היעדר מעקה בטיחות, המציאות היא מדרון חלקלק נטול הגנות, ומה שנראה בלתי אפשרי ובלתי נתפס עכשיו הוא המציאות הברורה מאליה של עוד שתי דקות. אין יותר דבר כזה, ״מוזר״.

זו היתה מסיבת פורים שתוכננה למרץ, אלא שגם לאיראנים היו תוכניות. ההנהלה החליטה שטילים או לא, אנחנו נחגוג, והמסיבה נדחתה לאוקטובר. אם כבר אנשים השקיעו בתחפושות אז נתפוס טרמפ על האלווין של הגויים. מי ידע שהתאריך נופל יום¹ אחרי הבחירות? מי יכול לתכנן במדינה הזו משהו? וכך מצאנו את עצמנו באולם לא מלא מדי, ועם אנשים שהגיעו עם תחפושת מושקעת שנרכשה באמזון במקום מושבם בחו״ל קצת לפני שהמריאו לכאן כדי להצביע.

ביום הבחירות עצמו התעלמתי מהמדגם. הטלוויזיה היתה כבויה ואני עסקתי באסקפיזם. כשחבר שלח לי הודעת ״זה לא נראה טוב״ התעלמתי. הלכתי פעם לישון עם פרס ראש ממשלה וקמתי עם ביבי, הטראומה עוד צרובה בי, אינני מעוניין. למחרת בבוקר קראתי את הכותרות ולא הצלחתי להבין את התוגה והנהי. המספרים לא היו מאוד שונים מהסקרים שראיתי לפני, ומכיוון שאני לא גזען מעבר לגבולות הטעם הטוב שמחתי לראות שלצד שבחרתי יש רוב, גם אם יש בו – הו לא – ערבים. והתפשטה בי תחושה משונה של דיסוציאציה, הקולות מסביבי, בפיד וברחוב, דיברו על מציאות אחרת לחלוטין מזו שאני ראיתי. כולם מסתובבים בלי חולצה ולי קר, מי המשוגע, אני או הם?

למחרת הלכתי למסיבה, בלי חשק מיוחד לחגוג, בלי להשקיע בתחפושת. כבר מזמן לא מתחפשים כאן, אנשים השילו מעליהם את מסיכות הממלכתיות, ועוסקים בהסתה, שנאה בחינם וביוקר וריסוק מוסדות על ימין ועל שמאל. ברי סחרוף עלה להופיע מול קהל קטן אך נלהב, ותהיתי אם אתגעגע בקרוב לימים כאלה של נורמליות תל אביבית. וחשבתי שלפחות אין רוב לממשלה היוצאת, זו שאיימה להפוך אותי למהגר בעל כורחי. אפשר להישאר כאן עוד קצת, ולהמשיך לטפח בסתר את חיית המחמד מזן הולך ונכחד, תקווה.

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה.