יצאתי מהמונית בתערובת של הקלה, אכזבה והלם קל. זו היתה נסיעה בת 20 דקות שבהן למדתי על הנהגת יותר משאני יודע על לא מעט מהאנשים שאני מכיר אי אילו שנים טובות. מצד אחד מתיש, מצד שני מי יודע מה הייתי מגלה אם היינו ממשיכים עוד קצת.

לא אני פתחתי בשיחה. אני סנוב של מוניות, ולרוב נהגי מוניות מצדיקים את הגישה הזו. פעם נכנסתי למונית שהתחביב המוצהר של הנהג שלה באפליקציה היה ״בעל טור על אוכל רחוב״. כתיבה ואוכל רחוב, מה יכול להשתבש? ביליתי נסיעה שלמה כשאני נאלץ להאזין לניתוח מקיף על מה ווייז, מקום העבודה שלי, עושה לא נכון. למדתי את הלקח.  

נהגת המונית הזו לא בדקה אם אני מעוניין לדבר או לא. מכת הפתיחה שלה היתה הרחוב שבו חיכיתי לה. מתברר שברחוב הזה בדיוק שוהה חברה טובה של אמא שלה כשהיא מבקרת משיקגו. אותה אמא שנפטרה מסרטן לפני חצי שנה, ובגללה היא לא לוקחת נסיעות לתל השומר כי טרם התגברה על העניין. כשהגענו לפנייה הראשונה כבר עברנו לבעלה – מבוגר ממנה, גרוש עם שני ילדים.

לא תרמתי הרבה לשיחה. מדי פעם השמעתי תגובה מנומסת, פה ושם אפילו שאלתי שאלה. משהו בה הפך את זרם המידע הבלתי פוסק לסביר, לא פולשני. אני מניח שחלק מזה נבע מההגשה. היא דיברה בנונשלנטיות, משתמשת באותו טון רגוע כדי לספר על הבן המתבגר של בעלה מנישואיו הקודמים, ועל טיפול הסרטן של קרוב משפחה נוסף' ביש מזל. שטף של דיבור מדוד ורגוע, לא הייתי יכול לעצור אותה גם אם הייתי רוצה. והאמת שלא מאוד רציתי. היה בה משהו מעורר אמפתיה, קירבה, אמון.

יצאתי מהמונית מסוחרר מרוב מידע. תהיתי מה מניע אותה לחלוק כל כך הרבה עם נוסע שסביר שלא תפגוש יותר לעולם. האם מדובר רק בהפגת שיעמום? חלופה לטיפול פסיכולוגי באמצעות זרים? ואם כבר הפגת שיעמום, אולי כל מה שסיפרה לי לא נכון? אולי בכל נסיעה היא בונה דמות חדשה, קורות חיים אחרים. אולי כל מה שסיפרה מומצא, אולי יש שלד עובדתי ועליו היא מוסיפה קישוטים, שדרוגים, עובדות חלופיות.

ב״עשיו״ של מאיר שליו, הדמות הראשית  הוא טיפוס מפוקפק למדי, שמספר על חיבתו לשיחות עם זרים, שאיתם הוא ״חולק את השקרים הכי אינטימיים שלי״. בסופו של דבר, אולי דווקא במפגש חד פעמי בין זרים גמורים האמת והעובדות חשובות פחות.

האם סובבתי את הראש רק לרגע ומישהו החליף את הילדים שלי? במקום זאטוטים נלהבים עומדים שם מתבגרים נרגנים, ואחר כך בני אדם של ממש? ומילא הילדים, מה לגבי? המעבר מהאדם שהייתי למי שאני, למי שאהיה? זה קשקוש ניו אייג׳י? האם מדובר באותו טיפוס רק עם קצת יותר שיערות אפורות, או טרנספורמציה של ממש? אלכימיה? 

אני מספר לפסיכולוגית על העבר שלי ולא בטוח שאני מבין מי האיש הזה שאנחנו מעלים באוב. אני גם לא מחבב אותו במיוחד. אמא שלי נהגה לומר שכדי להסביר לעצמה את השינויים שהתחוללו בילדים שלה מול עיניה היא חשבה על התחדשות התאים בגוף. אם כל כמה שנים תאי הגוף מתחלפים כולם, בעצם לא מדובר באותו אדם. אנחנו מתחדשים, אבל כמה נשאר מהגירסה הקודמת ומה משתנה?

קראתי פעם מאמר על דחיינות. הטענה המרכזית היתה שאנחנו דוחים כי אנחנו מתייחסים לאני העתידי כאל אדם זר. מי ישטוף את הכלים מחר? מי יתמודד עם ההשלכות של ההחלטות ההרסניות של היום? אני העתידי, הפראייר. הרעיון טלטל אותי למדי, ובעיקר גרם לי לתחזק משמעת שטיפת כלים קפדנית. לא הרבה אחרי מצאתי את עצמי שוכב על דרגש מקעקעים, מתענה בזמן שדרקון נצרב בבשר רגל ימין, וחושב על אני העתידי, זחוח ומרוצה מעצמו, מסתובב עם קעקוע שאני סובל בשבילו. בנזונה. 

אני לא מאמין שאנשים משתנים, לא באמת. הבסיס נשאר אותו דבר, אלה נקודות המבט והזוויות שמשתנות. הדברים שקודם יכולתי להדחיק ועכשיו אני חייב להביט בהם, אמיתות שקודם לא הבחנתי בהן ומתגלות לפתע. כמו להיות בחדר גדול וגדוש חפצים, להרים את המבט ולהבחין במשהו שתמיד היה שם, זה רק אני שהחמצתי אותו עד עכשיו. זה משנה את הכול, אבל היי, החדר הוא בדיוק אותו חדר. 

החדר נשאר זהה גם כשאדם מחליף דעות פוליטיות, סגנון חיים, שכונה, מדינה. כל האלדד יניבים והאורי זהרים שמדלגים מצד אחד של הספקטרום לקצה העמוק האחר – אני לא קונה את זה. זו החלפה של תפאורה, שינוי במושא האובססיה, נשף מסיכות. במקרה הטוב אדם לומד באיזה צד של החדר מתאים לו להיות, ובאלה רהיטים הוא נוטה להיתקל עד כאב ופציעה ועדיף להתרחק. 

זה מידע חשוב, אולי זו סיבה טובה לחפור לעומקם של המניעים של הטיפוס ההוא, אני מהעבר. אולי זה יספק לקחים ותובנות ויחס טוב יותר לאני העתידי, שוטף הכלים ופותר התסבוכות הנצחי. לא יזיק להיות נחמד אליו, אולי אפילו לארגן לו איזה קעקוע, ובעיקר קצת יותר שלוות נפש ושמחה. מגיע לו.