האיש שידע הכל בגיל תשע
"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.
"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".
"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".
"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?
"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".
"עם מי כן יש לך"?
"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".
"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?
"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".
ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.
"מה עם משחקים חדשים"
"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".
בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.
כשאני הייתי בגילך..
זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.
חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.
לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.
תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.
ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.
הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.
בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!
"איירון מן 3": חסר קצת קונג פו
מאוד נהניתי מאיירון מן 3. מאוד. ראיתי אותו עם הילדים, מה שמשדרג את החוויה אוטומטית. ובאיימקס! מה שמייקר את החוויה אוטומטית. וגם נעים בעין.
אבל יום אחרי לא זכרתי כמעט כלום מהסרט. כלומר זכרתי פחות או יותר, אבל לא היה בו שום דבר – שורה, תמונה, סצינה, שנחרטו לי במוח. בעצם אולי קטע אחד – בלי ספוילרים, אבל יש שם מישהו עם קוקו נוסח שנות השמונים, והסצינה היא יותר מחווה מאשר מחשבה מקורית.
אני אוהב סרטי ז'אנר – סרטי אפקטים, גיבורי על, מדע בדיוני, כל מה שנכנס מתחת לשמשייה הזו. ובכל שנה אני מחכה לאלה שיעזו קצת לסטות מהנוסחה. והדרך הטובה ביותר לזהות את אלה היא מבחן הזיכרון. מה נשאר אחרי שהרעש, ההמולה והתלת מימד גוועו.
סרט פופ מוצלח באמת, קראתי איפשהו, נמדד בכמות הציטוטים שהותיר אחריו. אני מכיר אנשים ראויים למדי שלא ראו את "מלחמת הכוכבים" מעולם, אבל יודעים לצטט מתוך הסרט. כך נמדדת השפעה תרבותית. לפחות בתרבות השטחית שאני מחבב.
אני מדבר על משהו כזה. ניאו וההכרה המפתיעה, הפתאומית, המסעירה:
או אפילו כזה, ג'וס וודון סטייל:
או כמובן משהו מופלא וקאנוני כמו זה:
אבל איירון מן השלישי לא הכיל שום דבר מכל זה. הוא היה מקצועי ומגניב וכיפי ובלתי זכיר. ואחרי הסרט הראשון, ואחרי "קיס קיס בנג בנג" של שיין בלאק, ציפיתי ליותר. ומה שאולי מרגיז במיוחד הוא היומרה: יחסי הציבור של הסרט ניסו להדגיש כל הזמן כמה הסרט הזה שונה, אפל יותר, כנראה בהשראת המיליארדים שעשה באטמן של נולאן. זה רחוק מלהיות מדויק, והשימוש בדימויי בן-לאדן ורמיזות לטרור, דקה אחרי המרתון בבוסטון, לא עובר יפה, כמו שנכתב בדיוק מרושע בניו יורק טיימס.
סופרמן החדש ופסיפיק רים מעבר לפינה, ואולי אחד מהם יצליח לספק את הסחורה. אבל בינתיים דווקא מארבל, החברה שפחות או יותר אחראית לתחילת גל סרטי הקומיקס עם אקס-מן וספיידרמן, לא מצליחה לספק בשנים האחרונות יותר מסרטי פופקורן נחמדים. הם אולי בועטים לדי.סי בתחת בפרינט, ורוב הזמן בקולנוע, אבל אני עוד מחכה לסרט שלהם שיספק, למשל, רגע כמו מחיאות הכפיים המאולתרות של הית' לדג'ר, הג'וקר. הנה דמות קולנועית לפנתיאון.
באטמן החדש, ביקורת, עצבים
אחרי התלבטות החלטתי – באטמן השלישי, או "עלייתו של האביר האפל" הוא לא סרט רע כמו שהוא מעצבן. כלומר מדובר בכמעט שלוש שעות שעוברות מהר, בלי שתרגיש. רוב השחקנים מצוינים, התקציב ניכר לעין, הכוונה רצינית, והאיימקס – אם תתעלמו מהעובדה שאתם בקומפלקס מכוער להפליא באמצע חולות ראשון – סבבה.
ובכל זאת, יצאתי עצבני מהסרט, זקוק נואשות לאיזה גיק שאפשר יהיה לשתף אותו במה שעבר עלי. "יש פורומים לאנשים כמוך, לא?" שאל אחד הנספחים לסרט.
אז למה באטמן מעצבן, בשני חלקים – הראשון נטול ספוילרים, השני מפוצץ בהם. שניהם, אגב, הם לא ממש ביקורת קולנוע מנומקת, ויותר קיטור של חובב סרטים (וגיק) מתוסכל.
חלק ראשון – כריסטופר נולאן עירום
הבעיה שלי עם כל סרטי באטמן, בעיקר השלישי והחלש שבהם (השני היה בסופו של דבר אחלה), היא אותה בעיה שיש לי עם כל סרטי כריסטופר נולאן – אולי למעט ממנטו. מדובר לדעתי בבמאי שנהנה מהערכת יתר לא ברורה, כזו שעושה חשק להצביע ולומר שהמלך לא באמת לובש משהו.
הסרטים שלו יומרניים ורציניים להחריד, עד פאתטיות. כשהוא כבר מנסה לדחוף בדיחה או שתיים לתסריט זה נשמע מאולץ ובעיקר לא מצחיק. וגרוע מכל – הדיאלוגים. נסו להקשיב רגע, ולהתעלם מהעובדה שהמדקלם הוא מייקל קיין למשל: כמה פעמים דמות אומרת שורה שאין בה ממש היגיון, מעבר להרמה להנחתה לדמות שמולה? כמה פעמים הדמויות מדברות בססמאות, למרות שכל הזמן מוכרים לנו שמדובר בסרט רציני, לא סתם "סרט קומיקס"?
והאקשן. נולאן לא יודע לביים אקשן. כן, יש סצנות גדולות ומרשימות עם המון ניצבים והמון תקציב. אבל כשזה מגיע לסצנות פעולה, המסך הופך לברדק אחד גדול. אין תחושה של גאוגרפיה ברורה – מי נמצא איפה. אין כוראוגרפיה, אין כלום.
הנה ניסוי. נסו להיזכר בכמה מסרטי הפעולה הגדולים שראיתם. המטריקס אולי, או משהו מהשנה האחרונה – הנוקמים. זוכרים את סצינת הקרב של ניאו ואייג'נט סמית' ברכבת התחתית? עכשיו נסו להיזכר בסצנה דומה בסרט של נולאן. נאדה. אפילו הקרב האפי בין באטמן לביין נראה סתמי ונטול השראה.
מה שמביא אותנו לדמיון של נולאן. "התחלה" למשל. חלום בתוך חלום, איזה קונספט מדהים. אלא שמתברר שהחלומות של הגיבורים של נולאן נראים כמו סרט פעולה משנות השמונים, פלוס מוטיבים שנגנבו מבלייד ראנר, וזהו. ושוב: אחלה שחקנים, הכל מאוד מרשים וגדול, אבל בשורה התחתונה, אחרי שהרעש נדם, לא מדהים כמו שחשבתם.
בבאטמן החדש, יותר מקודמיו, יש עלילה לא ממש הגיונית, עיצוב ואקשן קצת סתמיים, דיאלוגים שלא עובדים ולא מתחברים להיגיון הפנימי של הדמויות והסרט, ויומרנות ונפיחות שיספיקו לשלוש מפלגות מרכז כושלות. בסרט הקודם היה לו את הית' לדג'ר. בנכחי יש את כריסטיאן בייל החיוור, ואת טום הרדי בגירסה מסורסת. לפחות אן הת'אווי וג'וזף גורדון לוויט מפצים, קצת.
ועוד נקודה: יפה שנולאן זיהה והכניס לסרט את מלחמת המעמדות והמחאה, באמת חצי נבואי. אבל באטמן מוצא את עצמו בצד של ה-1%, הרפובליקאים, הליכודניקים. המחאה החברתית היא בעצם אנרכיה וטרור, והידד לממסד.
חלק שני – עם ספוילרים!
איפה להתחיל:
- קטוומן, הדמות הכי מתוקה בסרט, שלא מקבלת עבר, נימוק, עומק, אופי. משהו.
- ג'ים גורדון, שכותב נאום וידוי, מתחרט, מסתובב איתו בכיס וגם רץ איתו לתוך הביוב (הוא המפכ"ל, לעזאזל, לאן הוא רץ?).
- רובין? באמת?
- מסיכה בתור גרסה מעודכנת של ויקודין? ביין לא יכול לקחת כדור כל כמה שעות עם כוס מים? למה לקחת את טום הרדי, שחקן כה מעולה, ולכסות לו את הפרצוף?
- ושוב הדמיון של נולאן: הכלא המזעזע, "גהינום עלי אדמות", נראה כמו כלא 4 רק בבור. וזהו. ועם אורי גבריאל, מאחורי הסורגים סטייל.
- ואגב, איך בדיוק ביין קפץ לשם מגות'הם כדי לאפסן את ברוס ויין, וצ'יק צ'אק חזר? זה לא במדינה אחרת או משהו?
- ובמה בדיוק התבטא המהפך נוסח רוקי שעבר ברוס ויין בכלא, בסיוע אורי גבריאל? הוא חוזר וחוטף מכות מביין, שוב, רק שהפעם יש לו את השכל ללכת על המסיכה? כמו שאמרה המנומשת בשלב הזה: לא הייתי עושה טובה לבאטמן.
- מתיו מודין – למה הוא היה צריך את זה? מה בדיוק התפקיד שלו? ולמה בסצינת המוות שלו, נולאן מצליח לפספס את הרגע, ורק מראה לנו אותו שוכב על הקרקע?
אבל הכי גרוע. באמת הכי גרוע. ביין, הארכי נבל הכל יכול לכל אורך הסרט, מחוסל בסופו של דבר על ידי קטוומן, בלי שום הוד והדר, כבדרך אגב. מי אמר אנטי קליימקס ולא קיבל סרט של כריסטופר נולאן.
ולסיכום, מהנוקמים נהניתי יותר.
הנוקמים – ביקורת, בערך
מאוד נהניתי בנוקמים, אבל אין לי מושג איך הוא הפך לכזה סרט להיט. כי סרט ממש זה לא. זה גיק-פסט. אני לא מבין איך מי שלא מכיר את הקומיקס ואת חמשת הסרטים הקודמים – קפטן אמריקה, ת'ור, שני האיירון-מנים וההאלק (אחותכם הענק הירוק) גירסת אדוארד נורטון – אמור ליהנות.
אני אוהב את ג'וס וודון. גדלתי על קומיקס. יש לי את הנתונים הבסיסיים ליהנות מהסרט. גם תומר התלהב קשות. המנומשת מנגד ישנה חצי שעה באמצע, ונגה לא לגמרי הבינה מה העניין. מבחינתי הן מייצגות את האופן שבו הקהל הרחב היה אמור להגיב. בזמן שתומר מזהה רפרנס למשחק וידאו (ultimate alliance, אם התעקשתם), לא ברור איך הבלתי משכילים בתחום אמורים להגיב.
זה פחות סרט ויותר אסופה של סצינות, דיאלוגים, ועלילה שלא באמת משנה. וזה מאוד כיף. קצת כמו אחד מסרטי הרובוטריקים, רק עם במאי/תסריטאי שיש לו גם שכל וגם נשמה שנמצאת עדיין בבעלותו. אובייקטיבית זה סרט פחות מוצלח מסרניטי למשל, הסרט הראשון שביים וודון, שלא הגיע לעשירית ממספר הצופים וההכנסות של הנוקמים. אין צדק, אין.
ועוד כמה נקודות חשובות:
- הקטעים הכי מגניבים בסרט הם הגשמת החלומות הרטובים של כל גיק – איירון מן נגד תו'ר! ת'ור נגד ההאלק!! וזה לגמרי עובד.
- המגע הג'וס וודוני – אירוניה שמפרקת סצינות דרמטיות מדי – מורגש. קצת כמו בכל ההפקה הזו, קונגלומרט ציני פוגש במאי גיק מוכשר.
- התלת מימד מעצבן ומיותר, די עם המשקפיים הזולים והמעפנים האלה.
- לא-ממש-ספוילר – יש סצינה אחרי כותרות הסיום, אבל רק מי שמכיר את הקומיקס יבין אותה.
- והארי דין סטנטון מבליח לחצי דקה משעשעת.
- הנפילה של הסרט – קפטן אמריקה. התלבושת מגוחכת, התפקיד שלו לא ברור, ודי חבל.
- הכי מוצלח – האלק. תמיד אהבתי את מארק רופאלו.
- סקלרט ג'והנסון גם שווה וגם עושה דמות לא רעה בכלל.
- סאונדגרדן עם שיר לבלוקבאסטר של הקיץ. לקורט קוביין או אדי ודר (יבדל"א) זה לא היה קורה. ביזיון.
מחכה לסרט ההמשך, בטח מחכה.
תור (או ת'ור): ביקורת, ועל הרשת שטווה מארבל בקולנוע
כמה הערות לפני. יהיו ספוילרים. אני אזהיר שנייה לפני. ועוד משהו, מעין גילוי נאות – לראות סרט עם ילד קטן, בעיקר כשהוא צאצא שלך, משנה את נקודת המבט. אתה רואה את הדברים דרך העיניים מכוסות משקפי התלת מימד שלו, וזה מרכך קצת את החוויה.
ולגבי ת'ור (זה עם th, ככה צריך):
נגמור עם השורה התחתונה ונשים אותה בצד: מדובר בסרט קיץ/אפקטים מוצלח. החיבור של המגע השייקפסירי של קנת' בראנה עם הקומיקס על האל הנורדי עובד. האקשן מוצלח, הדיאלוגים לא רק שלא מביכים, אלא נראה שהתסריטאים ממש התאמצו לייצר משהו מוצלח ומהנה. בקיצור, מייקל ביי זה לא. רנה רוסו מופיעה פתאום, שזה נחמד, ואידריס אלבה – מר סטרינגר בל בשבילכם – תמיד מגניב.
ועכשיו הלאה. מה שעשה לי את זה בת'ור, מעבר לכמעט שעתיים המהנות למדי, הוא העולם הקולנועי שמארבל בונה. זה התחיל בסרטי איירון מן ובניסיון השני עם ההאלק: בכל אחד מהם חוזרות ומופיעות דמויות מן העולם המאויר של גיבורי העל, במטרה אחת – לייצר תחושת המשכיות וקשר. רוברט דאוני ג'וניור נכנס לשתי דקות להאלק כטוני סטארק, כלומר איירון מן. אם נשארתם עד אחרי הקרדיטים באיירון מן 2, אתם יודעים שהסצינה שהתחבאה שם רמזה לת'ור. סמואל ג'קסון, שמופיע בסרטי איירון מן כניק פיורי, מופיע גם בסצינת אחרי הקרדיטים בת'ור באותו תפקיד (זה לא ספוילר – תישארו עד סיום הכותרות. נשארנו רק שנינו ועוד צמד גיקים באולם, ותומר היה מרוצה לגמרי). ג'קסון יופיע באותו תפקיד גם בקפטן אמריקה, שיסגור את הקיץ. את המגן של קפטן אמריקה ראיתם לשנייה באיירון מן 2. וכו' וכו'.
כל זה נועד להוביל אותנו ל-2012, ול"נוקמים" (avengers). כלומר ברור שלמארבל יש כאן אינטרס כלכלי. מערך הקישורים בין הסרטים הללו הוא בעצם מכונת הייפ שמקדמת כל אחד מהסרטים בפני עצמו, ואת האמא של כולם שהנוקמים אמור להיות. ועכשיו ספוילר בכל זאת: באחת מהסצינות בת'ור תראו את ג'רמי רנר (מטען הכאב, ועוד מעט במלא סרטים) לחצי דקה, עם קשת ביד. כל גיק עם כבוד עצמי אמור לדעת מה זה אומר – היי, הנה הוקאיי, מהקומיקס. וכן, רנר מופיע ברשימת השחקנים של הנוקמים.
אבל יש כאן קצת יותר ממזימה שיווקית מתוכננת היטב. מכירים את השורה המעצבנת הזו בקידום סרטים, "מהאנשים שהביאו לכם את…"? לרוב זה תכסיס נבזי וזול, שנועד לגרום לכם לחשוב שתקבלו מוצר איכות, בזמן שמדובר בפיסת אשפה. במקרה של מארבל, נראה שהססמה הזו מקבלת תוקף. כשראיתי את ת'ור, הרגשתי שהוא מדבר באיזשהו מקום באותה שפה של איירון מן. אותו מינון מדויק למדי של הומור, דרמה ופעולה. אותה תחושה של תסריט שמישהו באמת השקיע בו, ושל מודעות עצמית, שלא לומר כבוד עצמי. ת'ור נמנע באלגנטיות מלא מעט בדיחות סלפסטיק וקלישאות, שממש מתבקשות מסרט קיץ נטול מוח.
נראה שההתייחסות אל כלל סרטי הקומיקס שלה כמכלול שלם, ולא רק כאסופת סרטים נפרדים, מועילה למארבל. היא מייצרת ערכי הפקה אחידים. היא מכריחה את היוצרים להתייחס לעולם שבו פועלות הדמויות, ולשמור על נאמנות לנראטיב כללי שנמשך מעבר ל-114 הדקות של הסרט. זה מאתגר יותר, ודורש יצירתיות גדולה יותר.
את הנוקמים מביים ג'וס וודון, האיש מאחורי באפי, וחשוב יותר מבחינתי האישית לגמרי, פיירפליי. וודון גם כותב קומיקס לא מעט, והיטב. חלק מהבחירות של מארבל – קנת' בראנה, וודון, בריאן סינגר בסרטי אקס מן, ההימור על אנג לי בהאלק הראשון – מראות על שאיפה לסוג מסוים של איכות. אף אחד לא בא לכאן כדי לעשות כסף מחלטורה זולה. וזה אולי הדבר הכי נחמד ביציאה מאולם הקולנוע אחרי ת'ור ומקביליו. ההכרה שלא מזלזלים כאן לא בחומרים שהרכיבו את הילדות שלך, ולא באינטליגנציה שלך היום. זה לא מעט.
כמה הערות על ההקרנה של איירון מן 2
- סרט מגניב מאוד, אבל ארוך מדי. כמו שאמרה המנומשת: שעתיים זה השעה וחצי החדש. רבאק, עורך, תחתוך.
- בכניסה לאולם עמדו שני שומרים שחיטטו בתיקים וביקשו לכבות טלפונים "כיבוי מלא". השכן שלי לשורה עוד סימס משהו באייפון, מכשיר שלא ממש יודע לצלם וידאו כמו שצריך, וזכה לאלומת אור פולשנית מצד הסדרן הגברתן. כאילו שהסרט לא יגיע לאימיול, לטורנטים ולרפידשייר תוך שתי דקות מהקרנת הבכורה.
- יש משהו מאוד מגניב במה שמרבל עושה עם סרטי הקומיקס שלה. רוברט דאוני ג'וניור הופיע כטוני סטארק בענק הירוק, סמואל ג'קסון חתם על חוזה להופעה ב-9 סרטים שונים של מרבל כניק פיורי. יש כאן ניסיון להעתיק את המודל של סדרות הקומיקס, וליצור עולם שלם, כשכל סרט הוא חלק ממנו, עם המשכיות של דמויות ועלילות. מה שמוביל לסעיף 4.
- בסוף הסרט נשארנו באולם, הגיקים שבגיקים, מחכים לסצנת הממתק שאחרי הכותרות. היא לא הגיעה. אבל הרשת מלאה בתאורים שלה, ואפילו בקליפ שצולם – כן כן, גברתנים בשחור – במצלמה ביתית או סלולרי באולם. היא מאוד מגניבה, בעיקר אם גדלת על קומיקס.
- סקרלט ג'והנסון התאמנה 6 שבועות בשביל הסרט, כך כתוב באינטרנט. היא גם צבעה את השיער עוד לפני שהיתה בטוחה שהיא מקבלת התפקיד, כי כה חשקה בו. איך זה מסתדר עם ההופעה האנמית שלה, שהדבר הכי בולט בה הוא ישבן מאוד מאוד סקסי?
- טריוויה לגיקים: הקול של ג'רוויס, המחשב של טוני סטארק? זה פול בטאני.
- וטריוויה לילדים שגדלו על קומיקס: טוב זה יותר ספוילר, בעצם, אז דלגו אם בא לכם: יש כאן את המגן של קפטן אמריקה, ויש כאן דיבורים על האבנג'רס. מנוד ראש חביב למעריצים, וחשיבה שיווקית בו-זמנית.
- ויש הופעות אורח קטנות של לארי אליסון וביל אוריילי, משמח לדעת שגם לימנים קיצוניים יכול להיות הומור.
- ac/dc. גם בתחום המוזיקלי ההמשכיות זה קטע נחמד. כמו בסרט הקודם, גם כאן האוסטרלים הקשישים נותנים בראש בפסקול, ויהיה גם אלבום להיטים שלהם שמקושר לסרט. נחמד. אי אפשר לא להזיז את הראש בקצב אחיד כששומעים את highway to hell. וגם את זה:
- גם אני רוצה חליפה כזו.




טוקבקים אחרונים