אני לא מצליח להפנים את עניין איזורי הזמן. אני מבין את הלמה והאיך, ועדיין לא ברור לי מה פתאום החברה שלי כותבת לי לילה טוב בחמש בערב. אני מסתכל בשעון ולא מבין, עוד לא אכלתי ארוחת ערב אפילו, מה נהיה? 

וכל זה כי טסתי לחו״ל? יש משהו לא טבעי בפורמט הזה. אתם באמת מצפים ממני להאמין שמפלצת המתכת הזו מסוגלת לעוף? מה אני ילד, הדבקתם לה כנפיים כדי שהיא תזכיר לי ציפור, ועכשיו אני אמור לקנות את הסיפור המופרך הזה? נכנסים, יש המון רעש ואיזו אנימציה של עננים חולפים בחוץ, ופתאום אני בארץ זרה, שבה הזמן מתנהג אחרת. זה חומר לסרט מדע בדיוני שהייתי רואה בנטפליקס, תרמית, קנונייה. 

אני בריו דה ז׳ניירו, השעה רק תשע בערב, אבל האנשים שאני אוהב ישנים כבר מזמן. הגעתי לכאן במכונה דמוית הציפור ההיא, ומאז כשאני קם בבוקר הילדים שלי, החברים, כולם כבר באמצע היום שלהם. ומוקדם בערב הם נעלמים, ואני מרגיש קצת לבד. מדברים על עולם קטן, כפר גלובלי, אבל איך זה מסתדר עם הבדידות והמרחק?  

ובכלל איזורי זמן הם המצאה אנושית. אין חיה כזאת. שעון קיץ, איזורים גיאוגרפיים, מי קבע את כל זה? מי החליט שהחברה שלי תלך לישון כשאצלי בשעון השעה חמש ולא, למשל, שבע בערב דווקא? הייתי במפגש של חברי קהילת ווייז בקנדה לפני כמה שנים, ואחד מהם הגיע לאירוע גמור מעייפות. כך למדתי שבקנדה יש שישה איזורי זמן, הבנאדם בג׳ט לג מבלי שיצא מהמדינה שלו. יעפת נטולת דיוטי פרי, איך ממשלות לא נופלות על כאלה דברים? 

בסין הבינו את האבסורד כבר מזמן. תיאורטית היו אמורים להיות בה חמישה איזורי זמן, אבל ב-1949 החליט מאו טסה טונג שאחדות לאומית חשובה יותר מהכל, גם מזוויות של השמש וקווי אורך, ומאז יש בסין איזור זמן אחד. מה שאומר שזה בסופו של דבר עניין של החלטה, אין לא יכול, יש לא רוצה. אור או חושך, הייתי יכול לכתוב עכשיו בווטסאפ לחברה שלי והיא היתה עונה, אם רק היתה לנו הנהגה שמתעדפת אחדות ואהבה על פני גיאוגרפיה. עד שזה יקרה אלך לישון במקום זר וזמן אחר, ואתגעגע הביתה.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.