הייתי השנה ברואנדה ובקניה אבל בעולם הכי שלישי נתקלתי השבוע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מן הסתם ידעתי שמדובר במקום איום ונורא. ידיעה כללית כזו, בשולי המוח, משהו רחוק שלא באמת קשור אלי, כמו רעידת אדמה בנפאל, כמו עזה. ואז החלטנו לנסוע לסיני, האוטובוס לאילת יוצא מהתחנה, והנה אני שם, מזועזע.

לא חסרים מקומות מוזנחים ומלוכלכים בישראל, אבל התחנה המרכזית היא מקום שבור. נראה שמישהו התאמץ בכוונת מכוון להפוך אותה לדוחה, לא יעילה, הרוסה. זה מתחיל בחיפוש אחר מעלית בקומה הראשונה, שנראית כמו שוק עמוס בעיר ענייה בהודו. רק מעלית אחת עובדת. ואז יוצאים אל קומת רציפי האוטובוס. טינופת, אריחים שבורים, שירותים נעולים, הומלסים, ג'נקיז, יצורים.

חיפשנו שלטים, שאלנו אנשים, ובסוף מצאנו את הרציף הלא ממש מסומן שלנו, ליד חנויות שרובן סגורות ומנותצות. החלל גדול ורחב אבל ספסלים בו מעט, ואם אפשר למקם אותם צמוד לפח אשפה גדוש למה לא. מישהו חדור ייאוש קיומי ושנאת אדם תכנן פה גם את סידורי הישיבה. בת הזוג שואלת אם באמת אין שירותים פתוחים בכל הקומה. אין. יש בקומה מעל אבל לא מומלץ ללכת, כי אין לדעת במי תיתקל בפנים. מסוממים? זומבים?

כשהאוטובוס מגיע – בזמן! – תחושת ההקלה פיזית. כאילו עברנו דרך יקום צידי אפל שלא קשור לתל אביב של 2026 או לכלי הרכב המודרני שאנחנו יושבים בו. אבל זה מה שנורא באמת בתחנה המרכזית: לא מדובר במבנה נטוש בצד הלא נכון של העיר. זה עדיין מסוף תחבורה מרכזי, שלכאורה נמצא תחת אחריות הרשויות וחברות התחבורה הציבורית, שמזניחות אותו ואת הנוסעים, מרימות אצבע משולשת אל מול האנשים שהן אמורות לשרת. הביקור בתחנה המרכזית הרגיש כמו אזהרה לקראת הבחירות הקרובות, לקראת המשך ההידרדרות של המקום הזה. בקרוב של הסרט שאנחנו עלולים לחיות בו ממש בקרוב, התחתית של הבור בסוף הנפילה.

אחרי שאנחנו סוגרים את תאריכי הטיסה לרואנדה וקניה השותף שלי לנסיעת העבודה שואל בעדינות אם שמתי לב שלא נהיה בארץ ביום הזיכרון. שמתי. זו תהיה הפעם הראשונה הרחק מטקסים ובתי קברות. זה משמח, זה מסקרן. 

אנחנו מגיעים לרואנדה בזמן שבארץ מציינים את יום השואה. הזמנו סיור מודרך בעיר הבירה, קיגלי. באתר הופיעה תוכנית מסודרת לסיור, אבל כמו שנבין בהמשך, באפריקה תוכנית היא המלצה לא מחייבת. כך שהאטרקציה הראשונה שאנחנו נלקחים אליה בלי שידענו או הסכמנו היא מרכז הנצחה לקרבנות הטבח של בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי. ברחנו מיום שואה אחד והגענו היישר למתחרה, מסתובבים במעין יד ושם רואנדי, שומעים סיפורי זוועה על שכנים שהורגים שכנים עם מצ׳טות ורובים. הכל מטרגר, האסוציאציות נעות בין מחנות השמדה לשבעה באוקטובר. מיליון איש נרצחו במהלך מאה ימים, ואנחנו תוהים אם להגיד להם שהשואה שלנו גדולה יותר, מוותרים ועוברים לתחנה הבאה בסיור. יש הרבה מה לראות. 

יום אחרי אנחנו כבר בנמל התעופה הקטנטן בקיגלי, בירת רואנדה. חייל מנופף למונית שלנו בכניסה, מפנה אותה אל מאחורי ביתן קטן ומסמן לנו לצאת. זכרונות ממרכז ההנצחה של אתמול ומחשבות על הוצאות להורג, ואחרי בדיקה שגרתית מאפשרים לנו להמשיך הלאה, לטיסה לקניה. 

בקיגלי הסתובבנו ברחובות כמו, ובכן, תיירים. מצלמה תלויה על הצוואר, טלפונים בידיים. בניירובי זה סיפור אחר. נהג אוסף אותנו משדה התעופה, ואין דבר כזה להסתובב סתם כך ברחוב. בששת הימים הבאים אנחנו משונעים ממקום למקום. במלון ובמשרד יש בכניסה מכונת שיקוף וגלאי מתכות, ועוד לפני שמגיעים אליהם יוצא שומר ובודק את המכונית: מקל עם מראה כדי להציץ בתחתית, תא מטען, דלתות, תא כפפות. רק אחרי כל זה אפשר להיכנס פנימה, לחלל נקי, מעוצב, מערבי. בחוץ? בחוץ עולם שלישי. ברחובות יש ביוב ואין מדרכות או תאורה. עיר של קצוות. 

במשרד אנחנו שואלים את אחד המקומיים אם באמת מסוכן לנו להסתובב ברחוב. הוא חושב לרגע: ״עדיף שלא״. אחר כך הוא שואל אותנו בעדינות על המצב בישראל, ואיך חיים עם טילים על בסיס יומי. ברור שהוא מרחם עלינו, כי איך אפשר לחיות ככה. אנחנו מרחמים עליו, איך אפשר לחיות במדינה שאי אפשר ללכת בה ברחוב  בלי חשש. כולנו צודקים. 

יומיים לפני סוף המסע מגיע יום הזיכרון. אני לא מרגיש כלום, וזה נפלא. בכל פעם שאני מציץ בכותרות אני קצת מופתע להיזכר שהיום הוא ה-יום. חברים שואלים בווטסאפ מה שלומי ביום המסובך הזה, ושלומי מצוין. אני מרגיש כמו אדם שסובל מאלרגיה חריפה, שנסע למקום עם אקלים ידידותי. פתאום אפשר לנשום. זכרונות קשורים למקומות, ואפריקה כל כך רחוקה. 

זו היתה נסיעת עבודה מוצלחת, זה היה מסע מפרך ומרתק, זו היתה הזדמנות להתרחק ממלחמות, לפחות אלה שנוגעות לי. בדרך חזרה אל על מארגנת לי תזכורת לשכונה שבה אני גר והמזוודה שלי נעלמת, ומגיעה רק יומיים אחרי. אי ודאות, דיסאינפורמציה, מערכת אטומה. כמה טוב שבאת הביתה.