אני שונא קונקשנס ופוחד מהן. הן מביאות לשיא את הביורוקרטיה השטנית של שדות תעופה, אוטונומיה זרה ששואבת אותך לתוכה במדינה אחת, מעבירה אותך בסבך כללים, הגדרות ובדיקות פולשניות ואז מקיאה אותך לחופי מדינה אחרת. 

תאמרו שאני מגזים, תזכירו לי בעדינות שטיסות העבודה שלי הן לרוב במחלקת עסקים, הכל נכון. ועדיין, כשראיתי שבדרך חזרה מברזיל יש לי קונקשן של שעתיים בפריז החסרתי פעימה. נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי ששעתיים זה מספיק ויהיה בסדר, והמשכתי בחיי.

יום לפני הטיסה קיבלתי הודעה מאייר פראנס על איחור קל של עשר דקות בהמראה. לכאורה מה זה כבר עשר דקות, אבל אני לא תמים, הבנתי שזה רק רעם ראשון שמבשר את הסערה. בשדה כבר הבהיר הלוח האלקטרוני שהאיחור תפח לכחצי שעה, הקונקשן שלי הצטמק, העצבים שלי התערערו. המראנו באיחור של כשעה. הקברניט סיפק את הסיבה הכה צרפתית לאיחור: זהו יום הבסטיליה, ומטוסי חיל האוויר של הנפוליאונים יטוסו מעל נמל התעופה שארל דה גול כי למה לא, ויגרמו לסגירתו לכשעתיים. הגיוני. 

המטוס נחת, נותרה לי שעה וחצי לטיסת ההמשך החמקמקה. זינקתי ממקומי, זיגזגתי דרך השרוול, הגעתי ראשון לבדיקה הבטחונית ועברתי אותה בהצלחה, ומשם לאוטובוס שייקח אותי לטרמינל, ויש לי עוד כמעט שעה! אבל אין אוטובוס. אני שואל את עובד השדה שיושב ליד הדלת מתי יגיע. הוא מצביע על לוח אלקטרוני שמבשר שהאוטובוס הבא יתייצב עוד חצי שעה. אני מנסה להסביר לו שיש לי קונקשן, שאין זמן, שזה שדה תעופה ולא תחנת רכבת במאה ה-19. האיש מושך בכתפיו. 

אני מנסה למצוא את האחראי, להבין כמה זמן ייקח להגיע ברגל, חסר אונים, חסר שליטה. ואז האוטובוס נכנס לתחנה לפתע. שלושים דקות, שלוש, מה ההבדל. היעד שלי הוא התחנה האחרונה, ושארל דה גול שדה גדול. האוטובוס עוצר בכל תחנה, שעון החול אוזל, והנה התחנה הלפני אחרונה. האוטובוס נעצר, ולא זז. אני מאבד שלווה וניגש אל הנהג. When are we going? הוא מביט בי מופתע, ומסביר שהתחנה הבאה היא טרמינל 2B. אני מדחיק דחפים אלימים: No, not where, when? אה, הוא אומר, Now. ומתחיל לנסוע. 

אנחנו מגיעים לטרמינל 20 דקות לפני ההמראה. אל על כבר שלחו לי הודעה שצריך להיות בשער לפחות שעה לפני לבדיקות בטחוניות. אני ממהר ומגיע כדי לגלות שעוד לא התחילו לעלות על המטוס. איש ביטחון חביב ומנומנם שואל אותי שתי שאלות ושולח אותי לדרכי. אני שונא צרפתים ושונא טיסות המשך ולא יוצא יותר מתל אביב רבתי, הניחו לי.  

פעם מזמן, יומיים לפני המלחמה:

ראיתי אותו בזווית העין, ולרגע חשבתי שהוא רק מתיישב בכבדות סתם כך באמצע האולם הגדול, אבל אז הוא קרס ושמעתי את הצליל של גולגולת פוגעת ברצפת אולם הנוסעים של שדה התעופה, צליל שכולו אובדן שליטה והתפרקות.

אנשים החלו לרוץ לכיוונו. אני והצאצאה היינו רחוקים מדי מכדי להיות הראשונים, אבל קרובים מספיק כדי לראות את מה שהתרחש. בהתחלה עוד ניסו לדבר איתו, לסייע לו לעמוד. לרגע היה נראה שהוא מצליח, אבל אז כאילו כוח בלתי נראה משך אותו למטה והוא נשכב בחזרה. כשהבינו שזה לא עובד הפכו אותו על הצד, ומישהי התחילה להתרוצץ ולשאול בקול רם אם יש רופאים באולם.

הוא היה כבן שישים, איש מקריח וגדל גוף בחליפה, שנראה כמו דמות של בנקאי בסרט צרפתי. בדיוק כשחשבתי כמה זה נורא שכל זה קורה לו כשהוא לבדו הופיעה אישה בלונדינית נסערת, והתקרבה בריצה – ואז חלפה על פני המהומה והמשיכה הלאה, מאחרת כנראה לטיסה. האישה שיצאה לחפש עזרה חזרה בינתיים, מלווה ברופאה שחומת עור בכיסוי ראש, זה התחיל להיראות כמו הפקה הוליוודית, כולל הליהוק המדויק חברתית של אישה מוסלמית לתפקיד מפתח.

בת ה-12 שאלה אם הוא מת, והרגעתי אותה שלא, מה פתאום, למרות שלא הייתי בטוח. אבל לאט לאט הוא התיישב, ואז קם והובל אל הכיסאות שמולנו. יכולנו לראות את החיוך המבויש שלו, וחשבתי על כמה נוראה המבוכה והבדידות והחרדה, והצורך הבלתי נשלט לשמור על פאסון. 

אחר כך הלכתי לקנות לנו בקבוק מים ועברתי בנקודה שבה הוא קרס, ופתאום חששתי להתמוטט בעצמי, כאילו יש שם מין משולש ברמודה קטן. וחשבתי שהוא כבר אחרי, שכולנו מסתובבים עם החשש הזה מהמכה הלא צפויה, והנה הוא כבר ספג ושרד ועכשיו אחרי. 

כל זה קרה בשדה התעופה הנוצץ שארל דה גול, לפני שחזרנו לארץ, לפני שהתעוררתי בשבת לצלילי אזעקה וחשבתי שבטח מדובר בטעות. והתקרית הזו, שלא הפסיקה להטריד אותי מאז, נטענה פתאום במשמעות וחרדה אחרות לגמרי, ואני עדיין תוהה איך זה מרגיש להיות אחרי הנפילה. ייקח עוד זמן לברר.