האיש מהמכולת אמר ששמעו את הפיצוץ בחולון, אבל אני ישנתי מעולה ורק בבוקר קראתי את הכותרת על כטב״מ תימני שהתפוצץ באמצע תל אביב, וזה נראה לי כל כך מופרך ולא קשור לכלום עד שכיביתי את מסך הטלפון והלכתי לשתות קפה של שישי.

אני לא יודע למה דווקא הכותרת הזו שברה אותי, יכול מאוד להיות שזה היה הקש האחרון בערימת החציר המפלצתית שאנחנו נקברים תחתיה בשנים האחרונות. הבלתי נתפס של אתמול הוא המובן מאליו של מחר, ולא נראה שאנחנו קרובים לסוף. לפני כמה שנים לתומר היתה פאזת התלהבות רגעית מרחפנים, סבא שלו קנה לו אחד באיביי. עכשיו הם מתפוצצים בבן יהודה. מה לעזאזל. 

פעם מזמן ישבתי בבית בערב ליד האמבטיה שבה שכשכה נגה בת השלוש כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מבחוץ. אחרי דיון קצר הסכמנו הילדה ואני שמדובר ברעם חזק במיוחד. זה היה באוגוסט, והמאפיין העונתי דאז לא היה סערות קיץ, אלא אוטובוסים מתפוצצים. הרעם ששמענו הגיע מאלנבי. זו היתה תקופה איומה. חישבנו מסלולי צעידה שירחיקו אותנו ממקומות הומי אדם ומזמיני מחבלים מתאבדים, וסבתא שלי היתה פתאום מרוצה שיש לי אופנוע, כי לפחות אם אוטובוס יתפוצץ לידי אהיה ממוגן בקסדה ומעיל עור. 

כבר שנים שהתחבורה הציבורית לא מתפקדת על תקן רולטה רוסית, והשקט המדומה והחלקי של השנים האחרונות השכיח את אותה תקופה מסויטת. הכטב״מ החות׳י החזיר אותי לתחושה ההיא, לפחד תל אביבי יומיומי. אוטובוס אפשר לפחות לשמוע ולראות מרחוק, ויש לו מסלולים קבועים וידועים. אבל רחפן? הצעצוע החמוד ההוא מאיביי? האם אני אמור לצעוד ברחוב עם הראש למעלה, מנסה לקלוט בו זמנית ובכמה מימדים שליחי וולט, תיירים שיכורים על קורקינט חשמלי, רוכבי אופניים שמרוכזים בטלפון ורחפנים אובדניים מתימן?

יש בתקופה הזו יותר מדי מהכול, ואני מניח שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. שלי היתה בשישי בבוקר, והצריכה ניתוק מצד אחד והתמודדות עם חרדות מצד שני. וזה בסדר. רציתי להימנע מאיגרוף אחרי שלושת הפוסטים האחרונים, אבל בכל זאת – אתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אני בהחלט מתכוון לקום ולהתמודד עם המציאות, ממש תכף, אולי בלוויית מבט אל השמיים מדי פעם, ליתר ביטחון. 

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו. 

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך. 

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים.