אחרי שהגיעה הנפילה

פעם מזמן, יומיים לפני המלחמה:

ראיתי אותו בזווית העין, ולרגע חשבתי שהוא רק מתיישב בכבדות סתם כך באמצע האולם הגדול, אבל אז הוא קרס ושמעתי את הצליל של גולגולת פוגעת ברצפת אולם הנוסעים של שדה התעופה, צליל שכולו אובדן שליטה והתפרקות.

אנשים החלו לרוץ לכיוונו. אני והצאצאה היינו רחוקים מדי מכדי להיות הראשונים, אבל קרובים מספיק כדי לראות את מה שהתרחש. בהתחלה עוד ניסו לדבר איתו, לסייע לו לעמוד. לרגע היה נראה שהוא מצליח, אבל אז כאילו כוח בלתי נראה משך אותו למטה והוא נשכב בחזרה. כשהבינו שזה לא עובד הפכו אותו על הצד, ומישהי התחילה להתרוצץ ולשאול בקול רם אם יש רופאים באולם.

הוא היה כבן שישים, איש מקריח וגדל גוף בחליפה, שנראה כמו דמות של בנקאי בסרט צרפתי. בדיוק כשחשבתי כמה זה נורא שכל זה קורה לו כשהוא לבדו הופיעה אישה בלונדינית נסערת, והתקרבה בריצה – ואז חלפה על פני המהומה והמשיכה הלאה, מאחרת כנראה לטיסה. האישה שיצאה לחפש עזרה חזרה בינתיים, מלווה ברופאה שחומת עור בכיסוי ראש, זה התחיל להיראות כמו הפקה הוליוודית, כולל הליהוק המדויק חברתית של אישה מוסלמית לתפקיד מפתח.

בת ה-12 שאלה אם הוא מת, והרגעתי אותה שלא, מה פתאום, למרות שלא הייתי בטוח. אבל לאט לאט הוא התיישב, ואז קם והובל אל הכיסאות שמולנו. יכולנו לראות את החיוך המבויש שלו, וחשבתי על כמה נוראה המבוכה והבדידות והחרדה, והצורך הבלתי נשלט לשמור על פאסון. 

אחר כך הלכתי לקנות לנו בקבוק מים ועברתי בנקודה שבה הוא קרס, ופתאום חששתי להתמוטט בעצמי, כאילו יש שם מין משולש ברמודה קטן. וחשבתי שהוא כבר אחרי, שכולנו מסתובבים עם החשש הזה מהמכה הלא צפויה, והנה הוא כבר ספג ושרד ועכשיו אחרי. 

כל זה קרה בשדה התעופה הנוצץ שארל דה גול, לפני שחזרנו לארץ, לפני שהתעוררתי בשבת לצלילי אזעקה וחשבתי שבטח מדובר בטעות. והתקרית הזו, שלא הפסיקה להטריד אותי מאז, נטענה פתאום במשמעות וחרדה אחרות לגמרי, ואני עדיין תוהה איך זה מרגיש להיות אחרי הנפילה. ייקח עוד זמן לברר.