קפה בלי צלב קרס

״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.