נון-פוסט יום זיכרון

השנה אין פוסט יום זיכרון. כן, זה יוצא בדיוק על התאריך, אבל כבר חצי שנה כל יום הוא יום זיכרון, עם יתומים והורים שכולים חדשים, רוע לב וטיפשות ישנים ומחדלים בטעם של פעם. אין מה להזכיר, הכל טרי ונוכח וקיים, כאילו לא עבר הזמן ולא למדנו דבר. ורק זוועת החטופים עולה על כל מה שקרה ואיומה מכדי להבין ולהכיל.

אין מה לשמור את הבכי ליום מסוים, ונותר רק לחבק ולכעוס ולקוות ולהפגין, כדי שאולי בשנה הבאה הזיכרון והשכול יתכווצו חזרה ליום האחד הזה ולא יהיו נוכחים בכל מקום כל הזמן. מיום הזיכרון הזה, ובעיקר מחגיגות העצמאות שאחריו, אני מתכוון להתעלם.