סבתא עזבה את הבניין

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק.