בחירות לשנה החדשה

לא הצטערתי להיפרד מ-2025. הסתדרנו לא רע, היו רגעים יפים, אבל אלוהים כמה דרמה – משברים, פיצוצים, סערות ואי ודאות. בואי, חמודה, אפשר להתקדם.

אין לי ציפיות גדולות מהשנה החדשה. למדתי לא לצפות, בטח לא להעריך ולנחש מה יהיה. אני מקווה שיהיה טוב יותר, ומנסה להתכונן נפשית לגרוע מכל. שלום עולמי, מטחי טילים, דמוקרטיה מלבלבת, תיאוקרטיה חשוכה, הכל סביר באותה מידה. רוב הזמן אני מרגיש כמו צופה בסרט שאינו נגמר, נעול בתוך אולם קולנוע חשוך, הסדרנים הלכו, התסריטאי על סמים קשים, הפופקורן תכף ייגמר. 

בניגוד חד, בבועה האישית שלי זו היתה שנה לא רעה. בין ריצה למקלט אחד למשנהו נכנסתי לעמקי הדבר המופלא והמפחיד שנקרא זוגיות, העבודה שלי עדיין לגמרי סבבה, קראתי ספרים מצוינים, ראיתי לפחות סדרת טלוויזיה אחת שטלטלה את המוח שלי (היי ״פלוריבוס״), פגשתי חברים, טסתי ליפן, מה רע. בניכוי פעמוני סוף העולם די נעים לי באוזניים. 

קל ללכת ברחוב בלב תל אביב ולהרגיש שהכל לגמרי בסדר. לא רואים ולא שומעים את האפלה הכהניסטית שעדיין רחוקה מגבולות הגזרה שלי. אבל היא מתקרבת. כשאני חושב על החלטות לשנה החדשה המוח נודד אל עוד משהו שאני ממש רוצה לקנות, ללמוד, לחוות. אבל בנהנתנות אני מוכשר באופן טבעי, זה יגיע לבד. אין צורך בהחלטות מראש.

השנה אני רוצה לצאת מהקונכייה, ולעשות את המעט שאני יכול כדי לנסות ולהשפיע על המציאות המידרדרת שסביבי. זו תהיה שנת בחירות, הזדמנות לתקן את הזוועות שכוננה כאן הממשלה הרעה. אני לא נאיבי. היכולת שלי להזיז משהו מינימלית עד לא קיימת. אני יכול לכתוב ברשתות חברתיות, להפגין, להתנדב בקלפי. אני לא אוהב את זה, זה לא נוח לי, אבל חיוני, במובן האנוכי – למצפון, למבט במראה ביום שאחרי. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, נאורה, סובלנית. אני צריך, לכל הפחות, לומר את זה איפה ואיך שאני יכול. לקוות לטוב ולהחזיק אצבעות.