ארכיון תגים | קלפי

יומיים לשינוי?

עוד יומיים והעצבים שלי מרוטים. כל שיחה, ולא משנה איך היא מתחילה, מגיעה לאותו מקום, כמו נחל עכור שזורם לים זועף וסוער. בחירות. בקפה של שישי מישהי התחילה לדבר על פירות כדי להחליף נושא. בננות, כן או לא? חמש דקות אחרי אנחנו חוזרים לדיון על מה יהיה, האם ישבשו, יפתחו במלחמה כדי לדחות, ועוד מכל הטוב הזה.

אלה לא הבחירות הראשונות שמוגדרות גורליות. כבר שנים שהצל של נתניהו מרחף מעל השכונה המטאפורית שאני חי בה, שהשלטון פה מנוגד לערכים ולאמונות שלי. ובכל מערכת בחירות יש איזו תקווה, ואז טעם מר של אכזבה. אבל בארבע השנים האחרונות הכל הקצין. השבעה באוקטובר היה התפרצות הר הגעש הרדום לכאורה של כל מה שהודחק בשלל מבצעים צבאיים, כיבוש זוחל ועוד רעות חולות. ומרגע שהלבה פרצה החוצה אין לחזור לאחור. יש תג מחיר לשקט מדומה.


אם מחפשים נקודת אור אפשר לפנות לחבר לנין ולציטוט המיוחס לו ״כמה שיותר רע – יותר טוב״. בלי פלסטרים, בלי משככי כאבים שמעלימים את הסימפטום ומשכיחים את הבעיה. קיבלנו הצצה לעתיד הפוטנציאלי כאן, חשוך, שמרני וקנאי. לא עוד ממשלת אחדות ותחושה שקרית ונוחה של נורמליות, אלא כל האמת בפנים: מלחמה וניתוק וחיים במדינה מצורעת וקנאית. איראן זה כאן, והמערב מתרחק, והבועה התל אביבית שלי עומדת להידרס על יד D-9 לאומני.

ואני רוצה לחיות במערב. הפחד הגדול שלי מהבחירות הקרובות הוא מההחלטות שאיאלץ לקבל אם התוצאה תהיה עוד מאותו דבר. האם אני יכול להמשיך לחיות כאן עם בן גביר שר ביטחון או ראש ממשלה, למשל. אני לא רוצה להיות מהגר, אני לא רוצה לחיות במקום שזר לי ואני לו. ואני מפחד מחיסול העתיד כאן, לי ולילדי.

ומכיוון שייאוש הוא לא אסטרטגיה מוצלחת, אני עושה את המעט שאני יכול. ביום שלישי אלך להצביע, ואתנדב קצת בדוכן של הדמוקרטים, אירוע די חריג לאיש נהנתן ועצלן שכמותי. אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות אדם אחד שלא תכנן להצביע להטריח את עצמו לקלפי, ואולי הפוסטים כאן יזיזו עוד אדם או שלושה. ומה יהיה ביום רביעי? אני מקווה שאקום למציאות שיש בה פתאום קרן אור קטנה. קמצוץ של תקווה יספיק לי.

הקול בראש

במונית בדרך משדה התעופה דיברנו על הבחירות. שיחה נינוחה, היה ברור שכולנו פחות או יותר באותו צד של המפה, אלא שאז אמר אחד הנוסעים שהוא שוקל לא להצביע בכלל. אין אף מפלגה שהוא מזדהה איתה.

הוא לא לבד, אני רואה בפיד שלי לא מעט אנשים שמתלבטים אם להצביע, מודיעים שלא יטרחו, קוראים לאנשים אחרים לא להשתתף במשחק המכור מראש. לדעתם. יש לא מעט נימוקים: מה כבר שווה קול אחד, כולם מושחתים, אין במי לבחור ועוד ועוד. ראיתי סרטון טיקטוק שבו מישהי קורעת את פתק ההזמנה להצביע, משל היתה ניצבת ב״שיער״ שמתעללת בצו גיוס לוויאטנם.

וזה נורא, דגל אדום, מכעיס ברמות של סקילה בכיכר העיר. אם אתם לא מצביעים אנחנו לא נהיה חברים. ארבע שנים של ממשלה איומה מגיעות לקיצן, שנים של טבח השבעה באוקטובר, מלחמה שלא נגמרת, שיאים חדשים בהרוגים בתאונות דרכים, נרצחים, פשיעה, יוקר מחיה מזעזע ושחיתות בכל מקום, הרג חסר אבחנה בעזה, קריסה מוחלטת ביחסים עם העולם ועוד ועוד. מדינה שהולכת והופכת לדמוקרטית ונאורה פחות, קיצונית ונבערת יותר. אם אני רוצה להמשיך לחיות כאן, אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן, המצב צריך להשתנות.

לא שינוי קיצוני. אני לא תמים, בבחירות הבאות אפשר לבחור במגוון טעמים של אותו דבר. יש ימין מתון, ימין רך, ימין רכרוכי, ומפלגת חצי שמאל אחת. הבחירות הן לא על שינוי כיוון משמעותי במדיניות. הן מאבק בין שחיתות נטולת בושה שמובילה לחוסר תפקוד, הדתה וקיצוניות, מול מינהל תקין והתנהלות פחות או יותר רציונלית. מה שפעם נראה לי בסיסי, הפך למותרות, ליעד נחשק. ובשלב הזה אסתפק במעט, בחישוב קטנטן של מסלול מחדש, שיתחיל אולי מגמת עלייה, במקום הידרדרות במדרון שאנחנו מחליקים בו.

כדי שכל זה יקרה אנשים צריכים להזיז את התחת שלהם לקלפי. ברור לי שההצבעה שלי לא מזיזה את המחט. קול אחד בודד, שבבחירות הקודמות הלך למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, והתפוגג לו בדממה. אז למה להתאמץ ולעמוד בתור? הקול שלי הוא הרי טיפה בים. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל ב״קלאוד אטלס״, הים הוא בסוף בסך הכל המון טיפות מים. כבר היו מערכות בחירות שהוכרעו על חודם של אלפי קולות בודדים. מספיק שאני וכמה שכמותי יתייאשו ויישארו בבית והופ, החמצה. אם כבר קיבלתי יום חופש, אצעד חמש דקות, אעמוד בתור לא ארוך מדי ואטריח את עצמי להכניס פתק למעטפה.

ויש גם את העניין הקטן הזה של מצפון. השיטה הנהוגה בישראל החלוקה של קולות למנדטים היא יחסית. לא הצבעת? הקולות של מגזרים שמצביעים באחוזים גבוהים – חרדים, מתנחלים – מקבלים משקל גדול יותר. אני לא מתכוון לתרום את האין קול שלי לאנשים האלה.

בסופו של דבר אני עושה את זה בשביל עצמי. כדי לא להרגיש אשם, כדי להיות מרוצה ממה שאני רואה בראי. פעם הייתי ניגש לקלפי בחרדת קודש, היום אני הולך להצביע בחרדה קיומית, מרגיש יותר ויותר את האדמה רועדת מתחת לרגליים. אז אצביע, ואנסה לשכנע את המעגלים הקרובים לי להכניס למעטפה פתק מהצד הנכון של ההיסטוריה, ואקווה לשינוי – עדיף לטובה, אבל גם קצת פחות רע יתקבל בשלב זה באנחת רווחה.

בחירות לשנה החדשה

לא הצטערתי להיפרד מ-2025. הסתדרנו לא רע, היו רגעים יפים, אבל אלוהים כמה דרמה – משברים, פיצוצים, סערות ואי ודאות. בואי, חמודה, אפשר להתקדם.

אין לי ציפיות גדולות מהשנה החדשה. למדתי לא לצפות, בטח לא להעריך ולנחש מה יהיה. אני מקווה שיהיה טוב יותר, ומנסה להתכונן נפשית לגרוע מכל. שלום עולמי, מטחי טילים, דמוקרטיה מלבלבת, תיאוקרטיה חשוכה, הכל סביר באותה מידה. רוב הזמן אני מרגיש כמו צופה בסרט שאינו נגמר, נעול בתוך אולם קולנוע חשוך, הסדרנים הלכו, התסריטאי על סמים קשים, הפופקורן תכף ייגמר. 

בניגוד חד, בבועה האישית שלי זו היתה שנה לא רעה. בין ריצה למקלט אחד למשנהו נכנסתי לעמקי הדבר המופלא והמפחיד שנקרא זוגיות, העבודה שלי עדיין לגמרי סבבה, קראתי ספרים מצוינים, ראיתי לפחות סדרת טלוויזיה אחת שטלטלה את המוח שלי (היי ״פלוריבוס״), פגשתי חברים, טסתי ליפן, מה רע. בניכוי פעמוני סוף העולם די נעים לי באוזניים. 

קל ללכת ברחוב בלב תל אביב ולהרגיש שהכל לגמרי בסדר. לא רואים ולא שומעים את האפלה הכהניסטית שעדיין רחוקה מגבולות הגזרה שלי. אבל היא מתקרבת. כשאני חושב על החלטות לשנה החדשה המוח נודד אל עוד משהו שאני ממש רוצה לקנות, ללמוד, לחוות. אבל בנהנתנות אני מוכשר באופן טבעי, זה יגיע לבד. אין צורך בהחלטות מראש.

השנה אני רוצה לצאת מהקונכייה, ולעשות את המעט שאני יכול כדי לנסות ולהשפיע על המציאות המידרדרת שסביבי. זו תהיה שנת בחירות, הזדמנות לתקן את הזוועות שכוננה כאן הממשלה הרעה. אני לא נאיבי. היכולת שלי להזיז משהו מינימלית עד לא קיימת. אני יכול לכתוב ברשתות חברתיות, להפגין, להתנדב בקלפי. אני לא אוהב את זה, זה לא נוח לי, אבל חיוני, במובן האנוכי – למצפון, למבט במראה ביום שאחרי. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, נאורה, סובלנית. אני צריך, לכל הפחות, לומר את זה איפה ואיך שאני יכול. לקוות לטוב ולהחזיק אצבעות.