הניסיון להימלט מלהפוך לקלישאה דומה לטרגדיה יוונית, או לחלופין לדילוגים בין טיפות גשם בניסיון לא להירטב. זה לא שאני רוצה להיות מיוחד כמו שאני רוצה להימנע מהבורות הידועים, לא להביט בעצמי במראה ולצקצק על הטיפשות, היעדר החזון, הנפילה לידוע מראש.

אבל אני קלישאה. תוויות והגדרות: גרוש, אבא מעצבן למתבגרים, מופלא וחתיך לקטנה שתגדל מהר מהצפוי ותחליף פרספקטיבה מהערצה למרמור. עובד הייטק שחי בכלוב זהב, עיתונאי לשעבר שנהנה לספר חוויות מהחזית אבל מתחלחל למחשבה לחזור אליה, תל אביבי מתנשא, חרד ממחויבות וזוגיות, מתקעקע אחרי שזה כבר עמוק בנורמה, אפילו ניסיתי לגדל זקן.

נגה שאלה אותי פעם על היפסטרים. אם הם רוצים להיות מיוחדים, למה הם כולם נראים אותו דבר? כי אין אנשים מיוחדים. מי שמיוחד באמת מאושפז, או חי בדוחק מהאמנות שלו, או מעצבן את כל האחרים. כולם רוצים להיות שונים אבל בדיוק באותה צורה.

גדלתי, החכמתי, וניסיתי לעשות דברים אחרת. אחרת מההורים שלי, אחרת מהאנשים שהקיפו אותי בבית הספר. בסופו של דבר ההצלחה חלקית מאוד. במקום קלישאה מסוג אחד הפכתי לקלישאה מסוג אחר. וגם זה בעירבון מוגבל. אבא למתבגרים הוא בסופו של דבר אבא למתבגרים, מה שלא אעשה טייטל ה״מביך״ מחכה מעבר לפינה. וכך גם כל שאר התוויות. כמו מבוך שבו לא משנה איזו פנייה תבחר בסוף תתנפץ לתוך אין מוצא.

בכל פעם שמצטרף עובד חדש לחברה נשלח מייל המוני שמהלל את האיש ומונה את מעלותיו. האמריקאים עושים את זה הכי טוב: העובד מפרט את עברו המקצועי בשלל חברות נחשבות, את התארים שרכש במוסדות יוקרתיים (BA, MA, זהו!), ואת התחביבים שלהם שכוללים טיפוס על צוקים, חציית אוקיינוסים בשחיית פרפר וסיוע לילדים נזקקים. פעם אחת, רק פעם אחת, אני רוצה לקרוא על עמית חדש שאוהב להימרח על הספה עם בירה מול סדרה אידיוטית ולאונן מול פורנו מיינסטרים. מבטיח להזמין אותו לארוחת צהריים ראשונה בקונגלומרט ולהיות החבר הכי טוב שלו.

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.

שגרה זו משאת נפש, שגרה זה מוות. מספר אנשים עזבו את מקום העבודה שלי באחרונה. נפרדים מהם במטבח עם עוגות וקאווה ודמעות. הם מתרגשים ועצובים לעזוב, הם מספרים כמה נפלא היה. אז למה אתם הולכים? למה לא להישאר במקום?

אני חמוש בשלל טקסים. הולך בכל שישי לאותו בית קפה, אחרי אותו סיבוב בשוק, ויושב באותו שולחן עם אותם אנשים. אחר כך הולכים לאכול ותם הטקס. והוא קדוש, הטקס. אני שונא הפרעות ושינויים. מילא אירועים שאפשר להתכונן אליהם כמו מדורת ל"ג בעומר, אבל ילד חולה או כל דבר אחר שמשפיע על השגרה מטלטל אותי.

לנגה זה נראה מגוחך. נשיקה כשהיא נכנסת הביתה, נשיקה כשהיא יוצאת, נשיקה לפני שהולכים לישון. כמו שאמאן פגאני שזובח לאלילים או חרדי שמנשק מזוזה. הטקסים הם אמצעי ביטחון. חזרה על אותה פעולה, שמירה על שגרה קפדנית, תבריח שדים, מזיקים, אסונות.

ומנגד, החלפתי לפחות עשרה מקומות עבודה, ודילגתי בין תפקידים בתוכם. עברתי דירות, נפרדתי מבנות זוג, שתיים מהן אמהות ילדי. בכל פעם שמשהו הופך קבוע מדי, ממושך מדי, אני נתקף באי שקט, צורך לזוז, להתקדם. זה נע על ציר הספקטרום: בצד אחד שיקול רציונלי שמוביל לעזיבה או פרידה. באמצע יש בהלה, חרדת קיום אפילו, צורך לנטוש לפני שהמים יציפו את הסיפון. ובקצה השני? מנה מדודה של הרס עצמי. לפעמים זה מרגיש כמו זאב שיכרסם לעצמו את הרגל כדי להימלט.

זה נובע גם מהצורך בחידוש ובריגוש, אבל בעיקר מפחד. עמידה במקום פירושה סוף. ומה אז? אם הגענו לסוף, אם הכול נגמר, מה הטעם? אם אין עוד פסגה לטפס עליה ואפשר פשוט לשבת במקום ולנוח, בשביל מה להמשיך לנשום?

אני כמה לשגרה ואז בורח ממנה. מוצא מקום נוח, מתמקם בו היטב עד שהכול נעים ועוטף, ואז בועט ושורט ופוער פתח ונמלט דרכו. זה יכול להיות כלוב הזהב של עבודה מעולה או מסגרת רכה ועוטפת של קשר זוגי. העוגן של חיי הם שלושת ילדי. כל השאר צריך להיות ים פתוח, כי אחרת זו אותה שגרה – מבורכת, משאת נפש, מוות.

פעם, מזמן, התחוללה שביתה ב"ידיעות אחרונות". תמיד מפתיע אותי לגלות שאף אחד לא זוכר את זה: עבורי, ועבור כל מי שעבד אז בעיתון, זו הייתה רעידת אדמה. העיתון – ה-עיתון! – תמיד יצא, ויהי מה. תמיד אמרנו שגם אם כל צוות המערכת ייספה בתאונת מטוס העיתון יגיע למחרת למנויים ולדוכנים. כמו כוח מאגי או תופעת טבע.

ההנהלה השביתה את העיתון במסגרת מלחמת חורמה בוועד. צמד מעצמות בקרב איתנים. אני ושאר העורכים פשוטי העם הבטנו מלמטה בהשתאות. הייתי חבר בקאסטה הנמוכה ביותר בעיתון. "חוזה פרילאנס" קראו לזה. עבדתי כעורך וקיבלתי שכר חודשי, אבל בלי זוטות כמו תנאים סוציאליים. אז זה עוד היה חוקי. מעלי היו העובדים ב"חוזה אישי". דרגה אחת מעליהם, העיתונאים בעלי הקביעות שהיו עולם הולך ונעלם, חבורת ותיקים מפוחדים מהצל של עצמם ובני ברית של ההנהלה. ומעל כולם – אנשי המסדרה, חברי הוועד, אימפריית האופל מטילת האימה. וזו ההיסטוריה כפי שסופרה לי בעל פה. בעת העתיקה כשעיתון הודפס בעזרת לוחות עופרת, ולא באמצעות מחשבים, היו עובדי המסדרה חיוניים לתהליך הייצור. בהתאם לכך ולרוח הסוציאליזם שעוד ריחפה מעל, הם הקימו ועד. חזק ונחוש, בניגוד לוועד העיתונאים הנרפה.

השנים חלפו, ולוחות העופרת נעלמו לטובת מקלדות ומסכים. אבל את הוועד זה לא עניין. אנשי המסדרה הוכשרו לעבוד על מחשבים בלי קשר ליכולות או לאיכות העבודה. ייצור העיתון הפך לאבסורד. מעצבי העיתון שירטטו כל עמוד על דף נייר. את הדף לקחנו למסדרה, ושם העתיק אותו אחד מאנשי הוועד ובנה אותו על מחשב. לגרפיקאי דל השכר אסור היה לגעת במחשב. עובד המסדרה השתכר פי חמישה ממנו ונהנה מתנאים סוציאליים מופלגים.

אנשי המקומונים היו מכינים את העמודים שלהם על מחשב, ואז מגיעים לעיתון האם ביום סגירת המוסף, מדפיסים את העמוד, ומעבירים לאיש מסדרה שיבנה אותו מחדש. אם החלטתי כעורך שאני מעוניין בטבלה שכוללת אלמנט גרפי, הייתי צריך לבקש את הטבלה ממחלקה אחת, ואת הגרף או התמונה ממחלקה אחרת, ולהתרוצץ ביניהן כדי לוודא שהמידות של כל חלק מהשלם תואמות. שעות המשמרת של אנשי המסדרה לא חפפו את שעות הסגירה של העיתון. לא פעם קרה שבשיא הלחץ, כשאנחנו עומדים לאחר את הדדליין להדפסה, קם איש המסדרה שעבד איתנו והודיע שהוא הולך ועוד מעט יגיע המחליף שלו. נחכה קצת, מה קרה?

ניסיונות לדחוק ולהאיץ נתקלו לא פעם בצעקות ואלימות מילולית. ואם מי מאנשי הקאסטות הנמוכות העז לגעת במחשב, הדברים הידרדרו גם, במקרים קיצוניים, לאלימות של ממש. ציוד הדפסה חדיש נפסל על ידי הוועד מחשש להפיכת אנשיו למיותרים. השמועות סיפרו על מכונות משוכללות שמעלות אבק כי ההנהלה לא מצליחה לקבל את הסכמת הוועד להשתמש בהן.

ואז פרצה השביתה. להנהלת העיתון נמאס, והיא החליטה לשבור את הוועד. במשך כמה ימים לא יצא העיתון כלל. אחר כך יצא במהדורות רזות ומוגבלות, כשאנחנו, אנשי המערכת, עובדים ומכינים אותו בכל מיני אתרים ארעיים, בשעות משונות. המכבש היה כסף. השכר של אנשי המסדרה הורכב, בין היתר, משעות נוספות ושאר רכיבים שתלויים בעבודה ממש. השבתה פירושה פגיעה אמיתית בכסף שנכנס מדי חודש.

מכיוון שהייתי צעיר וטיפש היה לי ברור בעד מי אני. שנאתי לעבוד עם אנשי המסדרה. היו ביניהם אנשים חביבים, ואני טיפוס שמסתדר לרוב עם בני אדם, אבל באופן מהותי יחסי הכוחות הבסיסיים קוממו אותי. לא ידעתי מי יעבוד איתי בכל יום נתון, ואם יהיה נחמד או לא. הייתי תלוי ברצונו הטוב. לפיכך ליהקתי את ההנהלה לתפקיד בני האור במאבק הזה. וכשעברה בינינו עצומה שבה מביעים העיתונאים תמיכה בהנהלה היה לי ברור שאחתום עליה.

לא חתמתי. מישהו בוגר וחכם ממני הסביר לי בסבלנות שאין טובים ורעים בסיפור הזה. המטרה של ההנהלה היא לשבור את הוועד. אחרי שיסיימו עם אנשי המסדרה המאוגדים והחזקים, יתפנו לרמוס את מעט הזכויות שעוד נותרו לעיתונאים. וכך היה. אחרי כשלושה שבועות של שביתה נגמרה המלחמה בניצחון מוחץ. הוועד נשבר. העבודה עם אנשיו הפכה נסבלת יותר, והתנאים של כל העובדים הפכו מוצלחים פחות. ארוחות צהריים שהפכו מחינמיות למסובסדות, קיצוצי שכר, הסכמי "פרישה מרצון" לעיתונאים ותיקים שקיבלו הצעות שאי אפשר לסרב להן ועוד.

זו הייתה חוויה מעצבת. יצאתי ממנה ציני ומפוכח ומדוכדך. אני לא חושב שההסתדרות היא גוף נקי כפיים ונטול אינטרסים. אבל כשראיתי את הביקורת על ההשבתה לטובת עובדי "טבע" נזכרתי בשביתה ההיא בעיתון של המדינה. בין הנהלת "טבע", הממשלה וההסתדרות, אני בוחר בחוסר רצון באחרונים. העובדים לעולם יהיו הצד החלש. אני בעדם. היום זה הם, מחר אני.

על המדרכה יושב חסר בית. אני חולף לידו בדרך לעבודה, איני מסיט את המבט, כמו השאר שצועדים לאנשהו. המדרכה עמוסה,  כולם נראים חדורי מטרה. רק הוא מחוץ למשחק. כולם בתנועה אל יעד עלום ורק הוא ירד מהמסלול.

חשבתי לא פעם איך ארגיש אם אעצור. לא לקחת חופשה, אלא להפסיק לתפקד. היו שתי נקודות שבהן הפיתוי והלגיטימציה קרצו לעברי. כשאבא שלי מת במפתיע או אחרי הפרידה הגדולה השנייה. אלה נראו כמו אירועים הולמים לחבל במכונה, לתקוע מקל בגלגלי השיניים. היא לא מפסיקה לנוע וזה מתיש: לעשות כביסה, להכין אוכל לילדים, לשטוף כלים, אמבטיה, סיפור, חשבונות, אימיילים, אנשי מקצוע. כל יום, כל שבוע, רשימת משימות רפטטיבית. ויותר מזה – אני צריך גם להיראות בהתאם לתפקיד. חי וחיוני, לא המום ודכאוני. זה חשוב מול העמיתים לעבודה, זה חשוב יותר מול הילדים. לתפקד.

כשאבא שלי מת הייתי לבד בבית. ואחרי שהודעתי שאני לא מגיע לעבודה, ופיניתי את לוח השנה מכל הפגישות והאירועים, נשכבתי מקופל על הרצפה ובכיתי קצת. אבל הזמן היה מוגבל. היה צריך להודיע לילדים, ואינספור סידורים, ואז נגמרו ימי השבעה והמכונה המשיכה כאילו כלום, ואני חזרתי למסלול. חיכיתי לפרק זמן שבו לגיטימי להתפרק, אבל אין כזה. הזמן המוקצב לאבל עבר, התוקף פג, החמצתי את ההזדמנות.

ואחרי הפרידה ההיא הייתי חייב למצוא דירה. התרוצצתי בין דירות פוטנציאליות יקרות בתל אביב, מגיע מוקדם לעבודה כדי לצאת מוקדם לחיפושים, ולעשות הכול כדי לחזור לשגרה. לא לרדת מהמסלול.

קראתי פעם סיפור קצר שבו הגיבור צופה מחלון הקפה השכונתי שלו בפתח תחנת רכבת תחתית. יום אחד עולה משם איש בחליפה, ומתיישב על המדרכה ונשאר שם. המספר עוקב אחריו יום יום. רואה איך החליפה הופכת מהוהה ומרוטה, איך הלחיים החלקות מתכסות זיפים ואז זקן, איך השיער צומח. זה היה מזמן, הרבה לפני המשברים הגדולים, אבל הסיפור נחרט בגלל השילוב בין אימה ומשיכה גדולה שחשתי. לעצור ולהפסיק לתפקד – זה הפחד הכי גדול, וזו גם התשוקה.

הדחף לנוע פנימי, הפחד להפסיק לתפקד ולא להיות מסוגל להתחיל שוב, הידיעה שהתנועה הבלתי פוסקת הזו משמעה בשבילי חיים. ועדיין אני מחכה לרגע הקסום שבו אצליח לעצור ולקרוס קצת.

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.