לבת שלי קנו רולרבליידס. הם אדומים ויפים, והיא נוסעת עליהם כמו מלכה, גבעולית וחיננית. באובייקטיביות אני אומר לכם את זה. באמת.

לכבוד האירוע שלפתי מהמחסן של ההורים שלי את הרולרבליידס שלי. כמו הרבה אופנות חולפות, גם בזו השקעתי כסף, ואז זנחתי והמשכתי הלאה. הם נקנו לפני 10 שנים בערך, ומעולם לא למדתי לנסוע עליהם.

נעלתי אותם, נעמדתי, ונתקפתי בפניקה. הצאצאה לא הבינה למה אני כזה פחדן. גם אני לא. כלומר לא נעים ליפול על התחת, אבל שורדים את זה. מה שהפחיד אותי היה התחושה של חוסר שליטה, של אובדן יציבות. נתמלאתי חרדה גדולה, וקנאה גדולה לא פחות, בילדה שדוהרת הלוך חזור, בלי לחשוב על זה, בלי להיות משותקת מאבדן האחיזה המוצקה בקרקע.

אני מתכוון לעלות על הרולרבליידס שוב, וליפול, ולהשתלט עליהם. ולהרגיש את החופש והחדווה של הנסיעה. אני זוכר את החוויה הזו מהאופנוע, המעבר מחשש גדול וצורך לבלום כל הזמן, להנאה הגדולה מהשיוט על הכביש.

פעם חשבתי ששחרור וחופש מתחילים בראש. Free your mind, the rest will follow. אבל אני כבר לא בטוח שזה נכון. מישהי סיפרה לי פעם על ההשפעה של ריקודי בטן על המיניות שלה, על השחרור של הגוף. זה נשמע לי טיפשי וניו אייג'י, אבל היום אני מתחיל לחשוד שזה נכון.

תירוץ להכניס תמונה של אומה

לפני שנה בערך למדתי קנדו – אמנות סיף יפאנית. מקור ההשראה לתחביב המשונה היה אומה תורמן ו"קיל ביל". התאמנתי עם בחורה מקסימה, על הדשא ליד הקרוואן שלה. באחד האימונים עבדנו כשאחד מאיתנו עם כיסוי עיניים. באחר, היינו צריכים ללכת כשהחרבות צמודת, עיניים זה על זה, כשעל הדשא מפוזרים מכשולים. הפואנטה היתה לוותר על שליטה, להרגיש את השני וללכת איתו. הבנתי שמדובר במשהו שקשה לי להפליא, הוויתור הזה על מודעות ושליטה בכל רגע נתון, לטובת אינסטינקטים, זרימה.

בקיצור, אולי זה עובד הפוך. אם תצליח לארגן מהפכה קטנה נגד דיקטטורת השכל, ולהוציא את הגוף מעבדות לחירות – אולי לראש לא תהיה ברירה אלא להצטרף.

אני מנהל יחסים קצת לא מאוזנים עם הבלוג הזה. מצד אחד, מנסה לכתוב באמת רק מה שבא לי, בלי מגבלות של זמן, או מה יחשבו – כלומר הפוך מהעבודה שלי בעיתון. מצד שני, זה בולשיט – בטח שאכפת לי מה יחשבו, בטח שאני רוצה שיקראו אותי. לא ממש מצליח ליישב בין הדברים.

בממשק הניהול של הבלוג יש נתונים על כמה אנשים קראו, וכמה נרשמו לקבלת עדכון על הפוסטים שלי. אני מעיף בהם מבט כל יום, קצת באובססיביות. המספרים לא גדולים, וזה בסדר. אלא שהיום גיליתי שמספר הרשומים לקבלת עדכון ירד. מישהו, אחד ממתי המעט שנרשמו, נטש. אני לא יודע בדיוק מי, לא יודע אם זה זכר או נקבה.

אבל בלי קשר, נפגעתי. ואני מפנה מכאן את הקריאה הנרגשת – אברשה, חזור הביתה.

שיחות על עניינים שברומו. משתתפים: תומר, בן כמעט 4. אבא, בן 35.

דיאלוג ראשון

תומר: הנושא שלנו זה לשמור על העולם.

אני: באמת?

תומר: כן.

אני: חשוב. כי אם לא נשמור עליו, הוא יכול פתאום בשקט להסתלק. ואז מה? נצעק "עולם, עולם"?

תומר: לא! צריך לשמור ולא ללכלך. כי אם נלכלך הוא יפסיק להסתובב. בשביל זה יש לנו מנקים ברחוב.

אני: כל האירוניה שלי הולכת על כלום, הה תומר?

תומר: הנושא שלנו זה לשמור על העולם

דיאלוג שני

תומר: אבא, זוכר את פרעה?

אני: פרעה השכן שלנו?

תומר: לא, פרעה מלך מצרים.

אני: אה, כן.

תומר: אז אני רוצה ללכת לשם.

אני: לפרעה? הוא היה רע לא? מה נעשה איתו?

תומר: פרעה מת. אני רוצה לראות את הפירמידות.

אני: בסדר, מתישהו.

הילדה חייבת גלידה. חם, היא לא אכלה כמעט ממתקים היום, והיא חיייייבת גלידה. אני, מנגד, חייב להחזיר את הסרט לאוזן השלישית, גם ככה כבר באיחור נאה. אז שילבנו מטרות, וניגשנו לגלידרייה שמול האוזן, בקינג ג'ורג', דאון טאון תל אביב.

המוכר, קירח עם זקנפם, עמד בפנים, מקשיב למוסיקה מצ'וקמקת בפול ווליום, בוהה ברחוב. הגמדה ביקשה שוקולד אוריאו. הוא לא הגיב. ביקשתי בשבילה, ואחרי הפעם השנייה הוא גם שמע. בוופל היא אמרה. בכוס או בוופל? הוא שאל. אחר כך היא ביקשה כדור פיסטוק, ושוב הייתי צריך לחזור. כשהיא הגיעה לדרישה המוצדקת לסוכריות, איבדתי סבלנות. בנאדם, אולי תחליש את המוסיקה, אתה לא שומע אותנו. האיש מסתכל עלי, עצבני. שומע אותך מצוין, אחי.

בינתיים האח הקטן של הגמדה קיטר על משהו. בזמן שפתרתי את הבעיה הרת הגורל שלו, הגמדה קיבלה את הגביע שלה. שילמתי למוכר על שני כדורים והלכנו. רק בגינה התברר שבגביע יש רק פיסטוק, השוקולד נשכח. הגמדה תכננה נקמות באיש הגלידה האוויל, ואני החלטתי שאין מצב שאני חוזר לשם. נכון, יש להם גלידת יוגורט שאין בשום גלידרייה אחרת, אבל אני באמת לא זוכר מתי התעצבנתי כל כך בגלל סכום פעוט של 6 שקלים, ועיקרון קצת גדול יותר של שירות סביר.

מתוק, אבל עם טעם לוואי מעצבן

קצת נשבר הזין מפוסטים ומאמרים על למה לא ללדת ילדים/למה כן. מצד אחד – המקטרגות, שמצהירות תחת כל עץ חצי רענן למה הן לא יהפכו לאמהות. מצד שני, מקדשות השחלות שרואות בעסק שליחות. די.

הורות היא עניין אינדיבידואלי, כמו רוב הקיום האנושי. אנשים עושים ילדים משלל סיבות. יש בזה אנוכיות, יש בזה טעויות, אין בזה חוקיות. ההטפה האחרונה, של יעל ישראל, ששולחת את כולנו לסטאז' בהורות, היתה כבר קצת יותר מדי. הורים שנלקחו מז'ורנל ההורות הגדול יכולים להיות איומים, כי החיים ישתבשו להם, כי הילד ייצא, כמו שאמרו בחמישייה הקאמרית, מעצבן. הורים בלי מטען אינטלקטואלי גדול מדי (ובלי סטאז') יכולים להיות חמים ואוהבים, ולתת לילד ביטחון עצמי ובריאות נפשית.

בסופו של דבר זה בעיקר גנים ואהבה, לעניות דעתי. לא הקרבה מטורפת של הורים – אף אחד לא צריך להקריב ולסבול בשביל הילדים שלו, הורים לא מאושרים יגרמו לילדים שלהם להיות לא מאושרים. הם קולטים הכל, הממזרים הקטנים. לא צריך סטאז', וכמו בלא מעט תחומים אחרים, הניסיון להיות מושלם מביא לתוצאה ההפוכה – משתק, מסרס, תוקע.

שורה תחתונה: אם מישהו לא רוצה ילדים – שלא יעשה. אין חובה כזאת, לא כולם מתאימים להיות הורים, וזה בסדר. מותר לפחד מזה, להירתע, או סתם לא לחוש חשק עז לפרו ורבו. לא חייבים לבנות תאוריות מורכבות סביב העניין, למרות שזה בטח מעביר את הזמן, וממלא פוסטים. ושיהיה ברור – אני לא מדבר על שיתוף ברגשות. הבעיה שלי מתחילה כשהכותבים מייצרים תאוריה חובקת עולם, שלפיה גם אני אמור לנהוג, כדי להצדיק את הקטע הפרטי לגמרי שלהם. כשהם חושבים שהם עלו על איזו אמת קוסמית שרלוונטית לכולם. זה נכון גם לצד השני: אפשר לרצות ילדים בגלל שזה בקוד הגנטי שלנו, ומסיבות אנוכיות לגמרי – לא חייבים לבנות סביב העניין שלל הצדקות. פשוט לכו עם זה. הם בוכים מלא בלילה, אבל חמודים לאללה. מניסיון.

אחד המונחים שאני הכי אוהב באנגלית הוא suspension of disbelief. מבחינתי כשסרט או ספר מצליח לעשות לי את זה – לגרום לי לשים בצד את ההיגיון הפשוט ולקבל דברים שאין סיבה הגיונית לקבל אותם, "להשעות את חוסר האמונה" – מדובר בהצלחה. קחו את "מת לחיות" או סרטי "אינדיאנה ג'ונס" כדוגמה, ותבינו כבר.

ספר שסיימתי עכשיו גרם לי לחשוב על "השעיית הציניות". מדובר ב"צילה של הרוח", של קרלוס רואיס סאפון. ספר מקסים, עמוס עלילות וגדוש פרטים, מלודרמתי להפליא, כולל קיטש נאה, אהבות מטורפות וכל מה שתוכלו לבקש. מסוג הספרים שעצוב לך לסיים, בגלל הפרידה מן הדמויות. במבט מפוכח אין בעיה למצוא בו חוסר היגיון, אי סבירות בפיתולי העלילה ונטייה מוגזמת מעט למיסטיקה קלה. אבל זה באמת לא משנה. הוא חכם וסוחף, עם דמויות עגולות, מאלו שיישארו איתכם גם אחר כך. והבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפש לפעמים, בספר או בסרט. משהו שיכניע את הספקנות, את הציניות, את הגישה הרציונלית שלי, ויגרום הנאה רגשית צרופה.

ועוד משהו, אם מישהו כבר קרא את הספר וחשב על אותו הדבר – לדעתי יש בו אלגוריה פוליטית שמסתתרת בין הדפים. לא לחינם הוא מתרחש בספרד הפשיסטית, אני די בטוח. אני אשמח לתובנות בנושא.

אני כמעט מסיים להקריא לנגה את הספר האחרון בסדרת נרניה, "הקרב האחרון". את הספר הראשון הקראתי לה לפני שנתיים. טרום יציאת הסרט המצ'וקמק (תגיד ברידג'ט מה שתגיד, לי זה נראה כמו הפקת הולמרק משודרגת). זה היה אחד משני הספרים הראשונים שהקראתי לה בהמשכים, כלומר פרק כל יום. בחרתי בשתי קלאסיקות ילדות שלי – "ההוביט", ו"האריה המכשפה וארון הבגדים". והפער בין שני הספרים, בין צמד החזרות האלו למשהו שבשבילי היתה חוויית קריאה מכוננת, היה אדיר.

ההוביט. למר בגינס יש את זה.

את "ההוביט" קראתי אי שם בכיתה ד' או ה'. כמו הרבה ספרים אחרים, הגעתי אליו בעקבות כתבה בעיתון – לא זוכר מה היה הטריגר, אבל הכתבה על הספר שמתאר הרפתקאות בארץ פנטזיה עם אלפים, דרקונים וגמדים, גרמה לרוץ לחפש אותו בספרייה העירונית הגדולה של כפר סבא. הוא היה נפלא. קראתי מאז את שני התרגומים – של טייסי חיל האוויר בשבי המצרי, והתרגום הסטנדרטי (העדיף, בעיני), ואת הגירסה באנגלית.

לנרניה הגעתי בעקבות תוכנית הטלוויזיה הבריטית, בערך באותו גיל בו קראתי את טולקין. המשכתי וקראתי את כל הספרים, מחפש שבועות אחר הספר האחרון בסדרה בספרייה. מבחינתי, נרניה וההוביט היו שווי ערך, שני עולמות פנטזיה נפלאים, שנגעו בנקודות הכי רגישות של הדמיון הגיקי שלי, ועיצבו אותו ואת טעמי הספרותי-קולנועי (הקלוקל?) לשנים הבאות.

אבל חוויית ההקראה לנגה ניפצה את השוויון הזה לרסיסים. "האריה, המכשפה וארון הבגדים", וסדרת נרניה כולה, התגלו בקריאה חוזרת כנוצריים להפליא, בנויים מאפיזודות ולא מעלילה סוחפת, לא תמיד הגיוניים, עם דמויות שטחיות ולעתים מעצבנות. הילת הזיכרון מן העבר התפוגגה.

ההוביט היה סיפור אחר לגמרי. הופתעתי לגלות כמה הספר מקסים, עד כמה דמותו של בילבו עמוקה, ועוברת תהליך אמיתי של שינוי, ועד כמה האווירה המכושפת שיצר טולקין שורדת את השנים ואת הציניות שלי. היה משובח. איפה הוא ואיפה חברו לאקדמיה, ק.ס לואיס, עם האריה דמוי ישו הטרחן שלו.

אסלן והחבר'ה. ישו עשה את זה קודם.

מסוכן מאוד לחזור אחורה לחוויות ילדות, לפחות בשבילי. הזיכרון מסרטים, ספרים ואנשים מתעתע, ומתגלה לא פעם כרחוק להפליא מן המציאות. אני מניח שזה נכון גם לגבי אהבות ישנות, וכל דבר שקיים רק בארכיון שבמוח. נחמד שלעתים, נדירות למדי כמו במקרה של מר בגינס, החזרה אחורה מתגלה כהפתעה נעימה. אבל לך תסמוך על זה.

תומר חזר מהגן עם סיפורי קרבות מ-67'. אירועים היסטוריים תמיד עוברים בצורה מעניינת את הפילטרים של ילדי טרום חובה. בקיצור, זה מה שקרה, אליבא דתומר, אי אז טרום הכיבוש.

הסייעת של הגן, פאני, שמעה צעקות בנוסח "ירושלים בידינו". אלא שאילו היו הרעים, שהונו אותה, מתברר. וכשהיא ניגשה לברר מה קורה, הם לקחו אותה בשבי. לשאלה מה עבר על פאני בשבי (כבר ציפיתי לסיפורי אונס-לייט נוסח ספרי הסטאלאג של פעם) נעניתי שהם קשרו אותה, וכתבו עליה שהם ניצחו. קינקי.

אלא שאז בא ישראל ("המדינה אנחנו", הדגיש הילד, שמחזיק בחבר בעל אותו שם בגן שלו) וניצח את כולם ב – וזה הקטע הבאמת מגניב – מלחמת שלושת הימים. למה שלושת הימים, תהיתי. כי נלחמו שם הרבה מדינות. ישראל נגד מצרים ואנגליה, ליתר דיוק. מעולה. שקלתי לשאול על זכות השיבה ואיחוד ירושלים, אבל נחכה לגן חובה בשביל זה.

לשם שינוי הגעתי לפגישה בזמן, אפילו 10 דקות קודם. חניתי בחניון, שתיתי קפה, נכנסתי פנימה. לא מבין למה רק אני שם, איפה כולם. מרים טלפון. הפגישה במשרד של הבוסית, לא במקום שאליו הגעתי. זה אפילו הופיע בזימון שאישרתי באאוטלוק.

רץ לאוטו. זה חמש דקות נסיעה בעולם מושלם, אבל חצי שעה בפקקים של תל אביב. מגיע למקום, והמנ-מניאק שלפני תופס את מקום החנייה האחרון בחניון. אין זמן, אני מאחר, מוצא מקום של כחול לבן, זורק תפילה לאלי החנייה, ורץ.

הפגישה עוברת טוב, ואני מגיע למכונית בדיוק כשהפקחית מסיימת לרשום לי דוח. יש תעריף לטיפשות – 100 שקל בבקשה. תודה.