כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

בעודי מכין קפה שני לאמא מהגן התחלתי לרעוד מקור. ראש כואב, צורך עז להפסיק לזוז ולעבור למצב מאוזן, כל הסימנים לשפעת כהלכתה. הקיטורים של המתבגרת על ראש כואב וחולשה כללית קיבלו פתאום גוון אחר. גם תומר לא הרגיש בשיא. וירוס אנטי-רשפי. לפחות מגיל בית הספר ומעלה.

למחרת אני והמתבגרת שרועים של הספה כמו נרקומנים. לא מסוגלים לזוז לשום מקום. נרדמים ומתעוררים חליפות, שעונים אחד על השני. תפקוד קוגניטיבי של קוקר ספאנייל בסוף חייו. הגרון כואב, הרגליים כואבות, המוח כואב. חשבנו לראות סרט אבל עצם הרעיון היה מתיש מדי.

כשדידיתי למטבח להביא כוס מים וכדור למתבגרת חשבתי שזו הכנה לזקנה. לא לגיל 60-70, לקשישות של ממש, בואכה 90-מוות. כל מה שעניין אותי היה להגיע למטבח וחזרה, ואז להתיישב לאט על הספה בלי שזה יכאב יותר מדי. ואז לבהות. שום דבר לא מעניין מעבר לזה: ספרים, סרטים, אוכל, סקס. רק לא לזוז יותר מדי ושלא יכאב.

היה בזה משהו משחרר. לא דאגתי לתוכניות העבודה ל-2016, לא חשבתי על חוגים וסנדוויצ׳ים, לא התלבטתי מה לעשות הערב או בסוף השבוע, לא התייסרתי על אירועי עבר, לא התעסקתי בחרדות מהעתיד, לא בדקתי את מצב חשבון הבנק. השפעת היא הבודהה, היא רבי נחמן, שאולי מגמגם כי קר לו. סוף סוף אני חי את הרגע. רק הדקה הבאה קובעת, רק בליעת הכדור או מציצת הסטרפסילס חשובה. כסף, קריירה, זוגיות, ערכים – אבק ברוח.

דיווחים מתקבלים מהעבר השני של שדרות רוטשילד. תומר חזר מבית הספר עם חום והצטרף רשמית לקרבנות הווירוס. הוא על הספה מול הטלוויזיה שם, אנחנו כאן. עשר דקות הליכה ביום רגיל, אלף קילומטרים היום.

בצהריים המתבגרת ואני דנים בעובדה שלא אכלנו כלום היום. לא שאנחנו רעבים. אבל אנחנו מסוגלים לאכול גלידה. זה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כאופציה סבירה. אני יוצא לאם-פם, ממש מעבר לכביש, אודיסיאה קטנה. אני מתרסק על הספה מותש אבל לפחות אנחנו אוכלים משהו.

בערב מגיע חיל הפרשים. ההורים שלי מביאים איתם מרק, שלל תרופות (חלקן מפולין!!), ומסיכות מנתחים. כשאני פותח את הדלת אמא שלי עומדת מהצד השני עם מסיכה, משל היתה ניצבת בסרט על מגיפת זומבים. אני יושב ואוכל מרק ומנהל שיחה עם צמד הורי הממוסכים. למה לא.

למחרת אנחנו כבר מרגישים יותר טוב. אנחנו אפילו מצליחים לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. ולאכול. אנחנו גם מסתדרים יפה מאוד, למעט מחלוקות קלות על אחוזי השמיכה שכל אחד צורך. החום עדיין לא ירד. מתחילים בפעולות לוגיסטיות בסיסיות: הודעות למורים של המתבגרת (שלא טורחים אפילו לומר לה שתרגיש טוב), ובמבטים חוששים לכיוון הכיור. ערימת הכלים שם נראית כרגע כמו הר בלתי ניתן לטיפוס.

הדיווחים מהגדה השנייה של רוטשילד לא מעודדים. תומר נכנס לזה אחרינו, והוא ייצא מזה אחרינו. אין אלא לחשוק שיניים. המתבגרת ואני בינתיים בבונדינג שלא היה כמותו חודשים, אם לא שנים.

ביום השלישי אנחנו כבר די בסדר. החום ירד, שטיפת הכלים נראית פתאום כמו עניין סביר לגמרי, אנחנו רעבים ובעיקר – אנחנו חוזרים לעצבן אחד את השנייה. שנינו מסכימים שהשני היה נחמד יותר עם חום גבוה. זוטות שקודם נראו חלק ממציאות גשמית בת חלוף שמה לה ולנו חוזרות להקפיץ לי את הפיוז. שתאסוף את הטישו שהיא מפזרת בכל מקום, רבאק.

אבל ההוכחה המדעית הסופית לחלוף השפעת והשיבה לשגרה מגיעה בערב. המתבגרת יושבת מולי אחרי ארוחה קלה, האצבעות שלה רצות על מסך הטלפון, ומודיעה: ״אבא, משמעם לי״.

2016 הגיעה. המתבגרת הלכה לבית הספר. שפעת, אני עוד אתגעגע אלייך.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

אני באמת לא בטוח אם בסוני התכוונו לזה, אבל הפרסומת שלהם למשחק החדש ״סטאר וורס באטלפרונט״ לגמרי עושה מחנק בגרון, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות, לפחות שיווקית. קודם כל תעיפו מבט, בסך הכל דקה:

אני מנחש שהרעיון לפרסומת היה בערך כזה: הנה ההזדמנות שלכם לשחזר את השמחה הילדותית ההיא מפעם, האושר הצרוף שילדים משיגים בקלות, ומבוגרים בעמל רב ובמחיר כבד. קנו את המשחק! תודה ושלום.

אבל מה שאני רואה הוא קינה על הילדות שאבדה וקיטורים חסרי תקווה על כל מה שהגיע במקומה. אני מניח שזה משליך עלי, בעיני המתבונן וכל זה, אבל בכל זאת. מלחמת הכוכבים היה אירוע מכונן בחיי כשהייתי בן 6-7, ואני לא לבד. אתרי מכירות הכרטיסים קרסו השבוע כשהמוני מבוגרים-ילדים ניסו לקנות חודשיים מראש כרטיסים לסרט החדש בסדרה. זה אידיוטי, אפשר לחשוב שזה מוצר מתכלה, שאי אפשר יהיה לראות את הסרט שבוע אחרי שייצא, נגיד. אני למשל קניתי מייד צמד כרטיסים לי ולצאצא, להקרנת חצות, ההקרנה הראשונה של הסרט בארץ.

המהות האגדתית של מלחמת הכוכבים, שאולי נראה כמו סרט מדע בדיוני אבל בתכלס מדע של ממש אין בו, הפכה את הסדרה לעל-זמנית, למיתולוגיה. היא גם הפכה אותה לאייקון וסמל של הילדות של דור או שניים. זו תגובה לגמרי פאבלובית. אני שומע את המוזיקה, רואה על המסך את הלוגו, וזהו. בלוטות הרגש והנוסטלגיה נכנסות לפעולה כאילו מעצמן. אין כאן באמת בחירה חופשית. העברתי את זה גם לצאצא, באחת מפסגות ההצלחה החינוכיות שלי.

ולא משנה שזה מזמן הפך לתאגיד, למכונת כסף. שג'ורג' לוקאס עבר לצד האפל, שדיסני קנתה גם אותו, יחד עם מרבל ופיקסאר, כדי לרכז את קסם הילדות של כל העולם המערבי ומעבר לו בקופה רושמת אחת. זה עובד. וכשאתה יושב במשרד וחושב על תשלומים – משכנתא או שכר דירה או מזונות – ועל שלל החרדות הקטנות והגדולות של הקיום היום יומי, כל מה שמתחשק לך הוא קצת אסקפיזם. או הרבה אסקפיזם. וכמה רחוק יותר אפשר לברוח מאשר גלקסיה רחוקה רחוקה מכאן.

מבחינתי הבחור בפרסומת לא זוכה בהפי אנדינג כשהוא מזנק לתוך האקס-ווינג, ובהשאלה אל תוך המשחק. אני מניח שלא על המסר הזה חשבו בסוני, אבל כשהוא מנפץ את חלון המשרד וקופץ החוצה השד יודע מאיזו קומה, זה נראה קצת כמו התאבדות.

עם כל הכבוד לסוני, הבחור צריך לארוז את בובת אר.טו.די.טו, להתפטר ולמצוא עבודה מספקת יותר, לצאת לכמה דייטים, לשתות, לשמוע מוזיקה, אולי לעשות ילדים ולראות איתם את סטאר וורס מההתחלה. ומדי פעם כשיש לו זמן גם לשחק במחשב או בקונסולה. אבל פחות לקפוץ מחלונות בייאוש. עדיף.