בתוך פחות משבוע ראיתי שני סרטי קיץ שחיכיתי להם המון זמן. אני יכול לחסוך זמן למי שאין לו כוח לקרוא: וולברין החדש גרוע פחד, סטאר טרק הוא תענוג. עכשיו פרטים.

בשני המקרים מדובר בז'אנר מתפתח שאני די מחבב: הריסטרט. לןקחים מותג/סדרת סרטים/דמות וחוזרים להתחלה שלה, לפעמים עם שינוי קטן פה ושם. עשו את זה עם ג'יימס בונד בקזינו רויאל, באטמן בצמד הסרטים האחרונים וכו'.

בשני המקרים מדובר במותגים מיתולוגיים. סטאר טרק מוכר יותר. אני זוכר את הסדרה (משנות השישים במקור) משידורים בערוץ הראשון בילדותי. לא שהייתי אי פעם פריק של הסדרה (מלחמת הכוכבים שולטתתת!), אבל ראיתי אותה בגיל הנכון, והיא הקסימה אותי והפחידה אותי כנדרש.

 שנים אחרי סטאר טרק היא אייקון של תרבות פופ, עם המון סרטים, סדרות בת וגיקים בבגדים צמודים מדי. וולברין לעומתה מוכר קצת פחות, לפחות בארץ. מדובר באחת הדמויות הכי פופולאריות של חברת מרבל (שאחראית על ספיידרמן, איירון מן, האלק ואקס מן, הסדרה בה הוא מופיע בין היתר). הוא גיבור על לא טיפוסי: נמוך, שעיר ורע מזג, עם שלד ממתכת בלתי ניתנת להריסה, יכולת להחלים מכל דבר ושלושה טופרי מתכת שנשלפים מכל יד. מכונת הרג, לא איש בגלימה שמציל חתולים תקועים על עץ.

אז למה וולברין מצ'וקמק וסטאר טרק ענק? כי שניהם מנסים לשמור אמונים לחומר המקור. אבל בצורה שונה לגמרי. וולברין נראה כמו ניסיון נואש והיסטרי לספק את כולם בדרך לשורת הרווח של המפיקים. אחרי פתיח מרשים למדי, תקבלו טלאי על טלאי של סיפור גרוע, מלא בשלל דמויות ורפרנסים לקומיקס. חובבי הז'אנר יוכלו להתרווח לאחור ולעשות וי על דמויות ואזכורים מהחוברות שאהבו (שאהבתי) במשך השנים. אבל זה לא בונה סיפור קוהרנטי, וזה מייצר צפיפות שבה שחקנים טובים הולכים לאיבוד בתפקידים קטנים ומבוזבזים (חוץ מליב שרייבר התותח). כתיבה רעה וסוף אידיוטי לא עוזרים: כבר פרסמו סדרת קומיקס שחשפה את מקורותיו של וולברין, אז למה להרוס? כדי ליצור אפשרות לסרטי ספין אוף של עוד דמויות?

הסרט גם נופל למלכודת שלא מעט קומיקס בכיכובו של המוטנט העצבני נפלו אליה. וולברין בנוי לקומיקס וסרטים עם דירוג גיל למבוגרים, או לפחות כאלה שיודעים למתוח את דירוג ה-pg-13 עד לגבול האחרון. הסרט הנוכחי הוא לא מקרה כזה.

סטאר טרק הולך על משהו אחר לגמרי: נאמנות לרוח הדברים. גם כאן תמצאו קריצות לכיוון המקור, אבל בקטנה, בלי להפריע לזרימה. מה שכן יש זה זיקוק של כל מה שהיה טוב בסדרה המקורית, עם התאמות לכאן ועכשיו. ולא פחות חשוב – שימוש נכון במיתוס. יש גם שינויים – קפטן קירק החדש מזכיר הרבה יותר את האן סולו מהסרטים ההם של ג'ורג' לוקאס, מאשר את וויליאם שאטנר, האיש והג'ל. אבל בסופו של דבר היוצרים יודעים שבזיכרון הקולקטיבי של רוב הצופים יש תבנית ותדמית מסוימת של הדמויות, ומשתמשים בזה נכון, רוכבים על הידע המוקדם שלנו כדי לייצר רגש ודרמה.

אולי זו הנקודה החשובה ביותר: נראה שיוצרי סטאר טרק סומכים על הקהל שלהם, ומזמינים אותו ליהנות איתם. במקרה של וולברין, כמו המוטאנט העצבני עצמו, היוצרים לא סומכים על אף אחד. שלא כמו בסרטי קולנוע, זה לא עושה להם שום דבר טוב.

אני חושב שכבר כתבתי: אין לי תשובה חד משמעית לשאלה למה אני כותב בלוג. העובדה היא שהרוב המכריע של האנשים סביבי מחזיקים בכרטיס בפייסבוק/קפה דה מרקר/מייספייס/טוויטר. חלקם כותב בלוג, או מבצע פעולות אחרות שמותירות חותם ברשת. אחרים נמצאים בה בגלל דברים שנכתבו עליהם, שהם כתבו באמצעי תקשורת שונים וכו'.

יש ציפורים משונות שמתרחקות מהרשת. הבוקר ישבתי לקפה עם ידידה שמנסה לברוח מפרסום שמה כמו מאש. גם המנומשת מסרבת להכיר בעידן הדיגיטלי, ודי מצליחה – אי אפשר למצוא עליה כלום בגוגל. כלום.

אבל על רוב האנשים כן. וככל שיעבור הזמן, יהיה קשה יותר לחמוק מזה. נניח בצד את הוויכוח על למה אנחנו שם, ועל האם רוב האנשים הם סוג של חשפנים (ברור שכן). העניין האמיתי כאן הוא שליטה. אם יוצאים מנקודת הנחה שתרצה או לא – השם שלך יופיע ברשת, הרי שעדיף שתיקח שליטה על מה שיופיע שם. אם יש לך בלוג או פרופיל בפייסבוק, סביר שהם יופיעו אי שם למעלה בתוצאות החיפוש של גוגל כשמישהו יטרח לגגל אותך. אתה שולט ברושם שאתה יוצר. כמו עם עיתונאים: אם תציף אותם במידע, הם יפרסמו אותו. יש להם דדליין על הראש, ו(חלקם) הם עצלנים. אם תמנע מהם מידע, הם יתחילו לחפור, ולא בהכרח תאהב את מה שהם יגלו.

המלחמה על הפרטיות היא מלחמה אבודה. במקום לנסות לעצור את הנחשול, עדיף לשחות איתו.

נגה שואלת על סבא שלה, זה שנהרג במלחמת יום כיפור, לא מעט. אבל כשהמורה ביקשה לדעת אם יש למישהו קרוב משפחה שנהרג במלחמות ישראל היא לא זכרה דבר כזה. היא ביררה עם הסבתא מהצד השני, וחזרה עם תשובה שלילית. רק ביום הזיכרון עצמו היא הבינה פתאום שהיי, אבא של אבא נפל במלחמה. מוזר.

כל שנה אנחנו נוסעים לאותם טקסים בירושלים. מאז שאני זוכר את עצמי. הזמנים והמיקום לא משתנים. וכל שנה אנחנו לא זוכרים. מתי כדאי לצאת, מתי בדיוק הטקס. בסוף, אני מניח, נוסעים בערך באותן שעות, מגיעים לאותו מקום. אבל לא זוכרים שוב בשנה הבאה.

קצת אחרי המלחמה, אמא שלי מספרת, הגיעו חברים של אבא שלי לבקר. ביקור ניחומים אצל האלמנה. לאורך כל המפגש היא היתה גאה בזה שהיא בשליטה. מתפקדת, עושה דברים, מארחת. רק אחרי שהם הלכו היא הבינה שאין לה מושג על מה דובר ומה נאמר. היא לא זוכרת כלום מהמפגש הזה.

בכניסה להר הרצל ליד ילדי תנועות הנוער שמחלקים פרחים, אני עוד חושב מחשבות יומיומיות, על עבודה והילדים ובת הזוג. ורק בשער יש לי פתאום מחנק בגרון, משיג את המוח, עוד לפני המחשבה הראשונה שמתאימה לזמן ולמקום, ליום הזיכרון.

ביום השואה הלכנו לאכול במסעדה הודית ליד העבודה. החבר שהלכתי איתו אמר שבכל פעם ביום השואה מתחשק לו לאכול ארוחה הגונה ודשנה. לא מדובר בציניות, הוא לא איש כזה. הוא מתכוון לזה ברצינות.

למחרת יום השואה הבליטו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות תמונה של מתרחצים בים, אנשים שהעזו ללכת לבלות בחוף ביום האבל הלאומי. אפשר היה לשמוע את צקצוק הלשונות עד למשרד המצ'וקמק שלי. אני לא אתייחס להתנשאות, ולשאלה למי יש זכות לקבוע לאחרים איך להתאבל או להתנהג ביום זיכרון לאומי. השאלה שעלתה לי בראש היא למה מדובר דווקא יום אבל.

אני לא אידיוט גמור: אני מבין את הצורך ביום כזה. אבל יש בסיפור הזה של השואה כמה רבדים. סבי וסבתי שרדו את השואה, בקושי. סבתא הייתה תמיד אישה עצובה קצת, רדופת זיכרונות קשים, עם מספר על היד. סבא היה איש שמח ומרוצה, נהנה מפיסות קטנות של החיים – אוכל טוב, טיול עם הנכד, משחק כדורגל, סרט מתח סוג ב'. זה מסתדר לי עם הדואליות של השואה: יש כאן לא רק אבל על 6 מיליון, יש כאן גם שמחה על הישרדות, על סוג של ניצחון. בשורה התחתונה, היה כאן ניסיון מאורגן להשמדה שלא צלח. אפשר קצת לשמוח על זה.

אני מבין את הדחף לאכול טוב, לשמוח, לעשות סקס דווקא ביום השואה. הקרבה של המוות היא סם מעורר מעולה. אפשר להתווכח על מה ההישרדות הזו עשתה, ואם המדינה הזו היא לא פוסט טראומה אחת גדולה והיסטרית עם תגובות אלימות. אבל בכל זאת, בחיים. וזה לא רע.

 כבר כמה פעמים קרה שכמעט כתבתי פוסט על נושא שכבר טיפלתי בו בבלוג. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר אותי – אני סנילי לגמרי ונוטה לחזור על סיפורים שוב ושוב. ושוב. אבל זה קצת מדאיג, זה בטוח יקרה מתישהו. אולי אפילו בפוסט הזה.

אני מוטרד בזמן האחרון מטוויטר. הוא מאוד מצליח, טוויטר. ויש לי מנוי שם, כי אני פשוט חייב לפתוח כרטיס בכל דבר חדש כזה. Early adopter, או בתרגום לעברית: חנון מתלהב. אני רק לא מבין למה זה טוב. כלומר זה כמו שורת הסטטוס בפייסבוק, בלי כל שאר הדברים שיש בפייסבוק. יש לך 140 תווים לכתוב בהם מה שבא לך. ואתה יכול לעקוב אחרי מה שאנשים אחרים כותבים.  ובינינו – גם את פייסבוק אני לא מבין עד הסוף. 

מצד שני, אני מודע ליכולות חיזוי העתיד והסקאוטינג שלי. בצבא גרר אותי אבנר (שכבר כיכב בפוסט אחר, אני עוד זוכר) להופעה של חבר שלו. הוא התרגש נורא, וטען שהבחור מוכשר להפליא. ההופעה היתה בצוותא. ישבתי שם ותהיתי על מה הוא מדבר. על הבמה עמד בחור רזה ונמוך שאינפף שירי מתבגרים שטחיים. היה לי ברור שהוא לא יגיע רחוק.

לזמר קראו אביב גפן. זהו. מכאן נובע שרק בגלל שאני לא מבין מה הביג דיל בטוויטר, זה לא אומר כלום. אבל אני באמת לא. מיקרו-בלוגינג זה מונח נחמד ומגניב, שלא באמת אומר כלום. אני יכול להבין למה זה כיף לכתוב במשפט או שניים מה עשית או תעשה או איזו התחכמות. רק שזה לא ממש מעניין לקריאה.

כישרון חיזוי גרוע או לא: אני מניח ומקווה שזה גימיק שיגווע, או יותר טוב – ישתלב במשהו אחר. בתוך משהו כמו פייסבוק זה הגיוני. בזכות עצמו? לא סביר.

תקראו את הכתבה הזאת של אורי קליין על הקוסם מארץ עוץ. לכבוד יומולדת 70 לסרט, הוא חוזר לסיפור ההפקה שלו: שחקנית שהיתה בחירה שלישית של אין ברירה, במאים שהוחלפו, שחקן שחטף אלרגיה מחליפת איש הפח ומפיקים שרצו להוריד מהסרט את הקטע המוסיקלי של אי שם מעבר לקשת. נראה להם מיותר.

אני אוהב את הסיפורים האלה. אני אוהב אותם כי יש משהו מרנין בידיעה שמאחורי יצירות כאלה, שנוצרו בלב הממסד, יש תוהו ובוהו. שלא הכל מחושב ומתוכנן. לא רק גאוניות צרופה, בלתי מושגת, אלא מקריות ואלתור.

אחת הבדיחות המוצלחות באינדיאנה ג'ונס הראשון היא הסצנה בה הארכיאולוג נקלע לעימות מול מצרי עם חרב ענק. היריב מלהטט בחרב, אינדי מביט בו במבט עייף, שולף את האקדח ויורה בו. בתסריט המקורי ג'ונס והמצרי היו אמורים לנהל קרב וירטואוזי ארוך. אבל כשהגיעו לצילומים, מספרת האגדה, להריסון פורד היה רעיון אחר. מותש מדיזנטריה שתקפה את כל הצוות (חוץ משפילברג, שהביא שימורים מהבית), זרק פורד לבמאי: "למה שאני פשוט לא אירה בו"?

אני מניח שכל מי שעבד פעם בהקמת פרויקט כלשהו, מכיר את התחושה. זה מתחיל בתוכנית מסודרת, וככל שמעורבים בפרויקט יותר גורמים, הופך לסדרה של קפצוצים, צליעות, ניסויים וטעיות, ושאר ירקות. ואיכשהו, מתוך כל הברדק הזה יוצא משהו שעובד, האלים יודעים איך. וזה נחמד.

תומר לא רוצה לאכול חמץ. כי אסור לאכול חמץ בפסח. לא משנה למה אסור: הוא בגיל כזה, שלאיסור יש כוח מאגי משל עצמו, אין צורך בהסברים או עונשים. אסור.

נגה מסרבת להבין את העניין הזה של מסורת. היא אוהבת מצה עם שוקולד, אבל לא לאכול לחם רק כי פעם מזמן כמה פליטים ממצרים לא הספיקו לארגן צידה לדרך, נראה לה טיפשי. "אנחנו אנשים הגיוניים", היא פוסקת. היחס הקלוקל של אבא שלה למסורת ישראל בטח לא מוסיף, למרות שאני מנסה להסביר לה קצת, לא במאמץ גדול.

כשהיא הייתה בת 3 זה היה סיפור אחר. גם היא למדה בגן על פסח, והתרשמה עמוקות מאיסורים וציוויים. היא גם דרשה בתוקף שלילד בבטן של אמא יקראו "משה הקטן רשף". אבל בסוף ויתרה והציעה את תומר, אלוהי עשר המכות יודע למה. היום היא בדרך להיות תל אביבית אתאיסטית. מעניין מה יקרה לאחיה בעוד שנתיים-שלוש. אני? אני מבין את החשיבות של מנהגים, טקסים ומסורת. אבל גם נרתע מהם. מנסה להיות ניטראלי.

תומר רוצה לדעת אם טוסט זה חמץ. אני מתלבט אם לנצל את הבקיאות החלקית שלו בנושאי קמח ולחם, אבל המצפון לא מניח. כשאני נעמד לטגן שניצלים אני מציב על השיש שתי צלחות. באחת יש פירורי לחם רגילים, למטוגנים של נגה. בשנייה פירורי קמח מצה, בשביל הצאצא עם הזיקה לדת. ככה נראים דו קיום של מסורת וחילוניות ליד הכיריים שלי במטבח.

החברה שבה עובדת המנומשת בחרה לפרסם בעיתון אחד, חינמי, לא משנה מה שמו, לא משנה לאיזה מיליארדר חובב ביבי הוא שייך. כיוון שכך, וכיוון שפסח, היא קיבלה שי לחג: חבילה ובה מקינטה, כוסות, ושקיק קפה. הכל ממותג באדום של החינמון. נראה מרשים.

אך התבקש להכין קפה. היינו צריכים לחשוד כשהמכסה של המקינטה התפרק ברגע השליפה מהקופסה, אבל התעלמנו מסימני האזהרה. במקום לשפוט לחומרה, שפתנו את המקינטה על האש.

אחרי כמה דקות עלה ריח חרוך באוויר. רצנו אל הגז. מתברר שהידית של הקומקום הקטן לא שרדה את המפגש הראשון עם חום הלהבות, נמסה וקרסה. אוד עשן, שריד מפוחם. המקינטה מתה, בטבילת האש הראשונה שלה. שתינו נס.

הרשיתי לעצמי למצוא בזה אלגוריה שתצדיק את מה שאני חושב על חינמונים בכלל, וביביתונים בפרט: זה אולי נראה כמו הדבר האמיתי. אבל מתחת לצלופן מסתתר חיקוי זול, שלא לומר מסוכן. שאי אפשר לשתות איתו קפה נורמלי.

דוגמה ראשונה:

לכבוד יום אקסקלוסיבי שלה הלכתי עם נגה לבית קפה (תומר היה ביומולדת של חבר). הצטיידנו בטאקי, וישבנו על המרפסת של הוטל מונטיפיורי. לא רע. רוני הצטרפה אלינו. בשלב מסוים צפינו מהמרפסת במישהי חונה, וחילקנו ציונים. שאפו, הסכמנו, אחרי כניסה זריזה למקום הצר. ואז הוספנו "שאפו באופן כללי", כשמהמכונית הקטנה יצאה עלמה מצודדת.

למה באופן כללי, רצתה נגה לדעת. ובכן, אמרתי, היא נראית אישה מעניינת שיש לה דברים חכמים לומר. נגה הסתכלה עלי, ופלטה: "חתיכה, אה"?

דוגמה שנייה:

נגה חזרה ממפגש החברות עצבנית. חברה טובה במיוחד עלתה על העצבים, ואז העליבה אותה. לא בפניה, אבל כמו שנגה אמרה, הקירות בבית בו התארחה היו דקים והיא שמעה איך היא מושמצת באזני רבים. אולי תדברי איתה, הצעתי. טעות. אבא, היא הסבירה לאט, אולי כשאתה היית ילד אפשר היה לדבר עם חברים על רגשות היום זה לא ככה. יש לי אולי חברה או שתיים שאני יכולה לדבר איתן על דברים כאלה. אלוהים, היא רק בת 9.

וצפייה חוזרת:

האחים בלוז, אחרי שנים שלא ראיתי את הסרט, ולאור התקדמות הז'אנר:

עדיין מצחיק.

השפע הורג אותי. כשהייתי ילד קניתי תקליטים לאט לאט. זה היה סיפור יקר, והמימון הגיע ברובו ממתנות יומולדת או חגים, או מפרצי נדיבות של סבא וסבתא. הבחירה – איזה תקליט לרכוש – הייתה קשה. בדרך הביתה מהחנות כבר מיהרתי לבדוק עם העטיפה מכילה גם – הו, האושר – דף מילים (אחר כך, עם פרוץ הדיסקים, זה לפחות השתפר קצת).

ועדיין – כל תקליט/דיסק היה סוג של מערכת יחסים מחייבת. הייתי שומע אותם שוב ושוב, לומד את המילים, את הניואנסים של הגיטרה. מגלה שירים שהחמצתי בהאזנות ראשונות. אבל זה היה פעם, בעידן אחר. היום יש את כל השפע הזה: המון מוזיקה חדשה, כשהכל זמין. שירים, אלבומים, דיסקוגרפיות. לך תשקיע בהאזנה חוזרת לאלבום אחד כשעוד 5 כבר מחכים.

ולשם מה כל ההקדמה הארוכה הזו – כדי לשבח את מה שאני שומע עכשיו, שוב ושוב ושוב. לחדש של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, קוראים empyrean. כבר שמעתי אלבומי סולו שלו בעבר, אבל זה סיפור אחר. כשקראתי ביקורת עליו התרשמתי בעיקר מהעובדה שהקטע הפותח הוא אינסטרומנטלי, ובן 9 דקות. למי יש כוח לשמוע משהו כזה. ובכן מתברר שלי, כמה מפתיע. זו אחת הרצועות הכי יפות שם.

פרושיאנטה הצטרף לפפרס ב-1988, אחרי היכרות עם הבסיסט שלהם, פלי. הוא ניגן ב-mother's milk וב-blood sugar sex magic. את דם-סוכר שמעתי בצבא. שותף שלי לחדר, אבנר, אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי אי פעם, הביא את הדיסק מהבית. אמא(!) שלו אמרה לו שהוא חייב לשמוע אותו, כי זה דיסק שכולו מסיבה אחת גדולה. הוא זכור לי, הדיסק, כמשהו שפתח לי את הראש. מין הרגשה של "משהו כזה עוד לא שמעתי".

מכאן פרושיאנטה פנה למסלול של קלישאת רוק'נרול. ההצלחה הייתה יותר מדי בשבילו. הוא פרש במפתיע באמצע סיבוב הופעות ביפאן, הידרדר להרואין והתחרפן לגמרי, לא בהכרח בסדר הזה. נראה היה שאפשר להתחיל לקחת מידות לחליפת קבורה לג'אנקי רזה, אבל אז הוא התאפס, נכנס למכון גמילה, חזר לפפרס במקום דייב נבארו המצועצע, וסוף טוב הכל טוב. במסגרת כל האושר וטוב הלב הזה, יצאו עוד אלבומי סולו, כולל היהלום האחרון. תקשיבו לו. שווה.