יצא לי לשלוח מכתב באחרונה. לא חשוב למה, מתי, ולמי. אבל המנומשת טענה שהיא בעד מכתבים, ונגד פייסבוק. היא לא מבינה מה יוצא מזה. ובכלל, המאה ה-20 שולתתתתת!

מסקנות: דואר זה מדיום מקסים ומעצבן. יש משהו מאוד מחייב בכתיבה בלי חיתוך והדבקה ושכתוב. המדיום כידוע הוא המסר, וכשאתה כותב טקסט בלי לדעת מתי הוא יגיע לנמען, אתה חייב להרחיב קצת את מנעד החשיבה, לגעת ברעיונות קצת רחבים יותר. בכנס דה מרקר האחרון הגדירו את טוויטר כבלוגינג על קראק. בקצה השני של הסקאלה נמצא המכתב, במעטפה עם בול. אני יודע שפעם כתבתי המון. יש לי שקית עם מכתבים שקיבלתי כשהייתי בצבא, או בחו"ל, ואני יודע ששלחתי המון. אני פשוט לא מבין איך זה החזיק מים. בדיעבד, אלוהים יודע איך הסתדרנו עם חתיכות הנייר האלה. ואיך בדיוק הבינו את כתב היד שלי.

היעדר השליטה והסרבול כמעט לא נתפסים בעידן של מיילים ומסנג'ר. מרגע שסיימת לכתוב מכתב העסק הופך להרפתקה. מסעות אל סניפי דואר, ואז – מסירת המכתב אל הבלתי נודע. תהיה זו פקידה חמוצת פנים, או חריץ של תיבה אדומה, מרגע שהמעטפה יצאה מידיך, אין לך מושג מה קורה לה. אין אפשרות להיכנס לתיקיית פריטים שנשלחו ולשגר שוב, אם הנמען מתלונן שלא קיבל. אין דרך לתזמן את ההגעה לרגע המדויק שבו הוא בבית/משרד/נייד. תוהו ובוהו. מסתורין.

ובינתיים בפייסבוק: עזבו אותי מהקבוצות המטופשות ושאלוני ה"איזו דמות בהאנה מונטנה אתה רוצה לקשור במרתף". רפרוף על שורות הסטטוס מספק לינקים לפוסטים או סרטונים מעניינים, מידע על הופעות, מסיבות, וסתם ג'אנק משעשע. הכיוון הטוויטרי עובד: פייסבוק מספק פיסות של רעיונות, אנקדוטות ומידע פרקטי. זה אחלה. זה לא מגיע לעומק של מסר בתוך מעטפה, אבל גם לא מנסה.

וזה חלק מהעניין. פייסבוק, טוויטר, מיילים: כולם חלק מסכמה של שליטה. הכל מיידי, הכל ערוך וניתן לשינוי ושכתוב ועדכון ושדרוג. וזה מצוין. אבל אם אתם מחפשים קצת סיכונים, קצת רומנטיקה נועזת, השורה הכתובה על נייר שורות צהוב מנצחת. זה יכול להיות רעיון שיווקי לא רע לדואר ישראל: "אקסטרים מסג'ינג". במקום לנסות ולהשוויץ ביעילות שבחיים לא תשתווה לזו של ג'ימייל, לכו דווקא על מה שמבדל אתכם באמת: הבלתי נודע, הבלתי נשלט. שיגור מסרים לנועזים בלבד. אתה כותב ושולח, בלי אפשרות למחוק ולתקן, בלי לדעת בדיוק מה יקרה מכאן. ההרפתקה מתחילה במעטפה מבוילת.

נתחיל במה שבאמת מעצבן בכל הסיפור – ולא שאני מתלונן על הקפה והכיבוד, באמת היה אחלה. יופי של המבורגר, אגב. אבל ועידת האינטרנט היוקרתית והמפונפנת של דה מרקר היתה השנה משחק מכור. התוכנייה סיפרה את הסיפור: הכנס כולו עמד בסימן הרשת החדשה של בזק, ה-ngn, שתביא לארץ הקודש את הגלישה במהירות המסחררת של 50 מ"ב. הפאנל הראשון, בהנחיית גיא רולניק, עסק בשאלה האם מדובר במהפיכה. האם 50 מגה ישנו את המפה.

יש רק בעיה קטנה. הידיעה הזו שפורסמה בדה מרקר עצמו. למי שאין כוח להקליק: הכותרת היא "באיחור של שנים: בזק משדרגת את תשתיות האינטרנט". בגוף הטקסט מדובר על מסקנות של ועדה שהקים משרד התקשורת והוגשו ב-2008 לשר הממונה על התחום, אריאל אטיאס. הנה ציטוט מהאייטם:

הכתבה גם טוענת שאנחנו בפיגור אחרי יפאן וארה"ב, עם פס ברוחב שמזכיר את מקסיקו וטורקיה. מרהיב. אלא שלכל זה לא היה זכר בכנס דה מרקר. בזק שילמה, ובזק קיבלה תמורה: הצגת הרשת החדשה שלה כמהפכה, נאום של מנכ"ל בזק בפתיחה בו הוא מדבר על אחריות חברתית וחדשנות, והמון שביעות רצון למערך יחסי הציבור של החברה. ביזיון.

מנגד, הוועידה סיפקה גם את ליטרת הבשר המדממת שלה: התכתשות האימתנים בין גיא אליאב, מנכ"ל נענע-10, לאילן ישועה, מנכ"ל וואלה. לא ברור מה גרם לאליאב להתחיל בזה, בתור מי שיושב בבית זכוכית ענק מבית העיצוב של נוויל ברודי: אבל ישועה לא נשאר חייב, והקהל נהנה מתחרות "למי יש יותר גדול" (לישועה, כמובן), מרשימה. עיתונות ואינטגריטי אולי לא היו בכנס, אבל שואו מוצלח בהחלט כן.

עניין ידוע במשפחה שלי: אמא שלי לא זוכרת סרטים. אם היא ראתה את הסרט לפני יותר משנה שנתיים, סביר להניח שהיא תזכור אם הוא טוב או רע, וזהו. מה שמאפשר הנאה מצפייה חוזרת, מן הסתם. ומספק לנו חומר טוב לרדת עליה.

אחרי שנים של ניצול העובדה הזו לבדיחות על חשבונה, אני מגלה שגם אצלי התופעה מתחילה לבצבץ בין הסדקים. יש סרטים שמה שאני זוכר מהם הם קווי עלילה כלליים, ורושם עמום לחיוב או שלילה. אלא שצפייה חוזרת מגלה שלא מדובר דווקא בזיכרון פגום עקב גיל שמתקדם בקצב מבהיל לכיוון ה-40. לפעמים זה עניין של פרספקטיבה.

סיימתי לצפות במטאל ג'אקט של קובריק, והתחלתי את פרנטיק של פולנסקי. שניהם מספקים חוויה מעניינת. שניהם טובים בהרבה ממה שזכרתי, בעיקר בגלל השלב שבו ראיתי אותם. מטאל ג'אקט יצא ב-1987. פרנטיק שנה אחריו. הייתי אז תיכוניסט. ולא הבנתי כלום.

מטאל ג'אקט הוא סרט אנטי מלחמתי מעולה. מתחבר יפה יפה לכתבות הזוועה על צה"ל בעזה במבצע עופרת יצוקה. האמירה פשוטה – זה לא באמת יכול להיות אחרת. כך בחורים צעירים, אמן אותם להיות מכונות הרג, השלך אותם לתוך תופת שכוללת אויבים חמושים ואוכלוסייה אזרחית בערבוביה. מה כבר יכול לצאת מזה? תופת, כמובן.

לא למדתי קולנוע, אבל גם בור מוחלט יתפעם לנוכח מה שקובריק עושה עם המצלמה, ומול הדימויים הויזואליים שהוא מייצר. ברור שזה מתוכנן ומוקפד, אבל זה לא גורם לסרט לאבד את הנשמה שלו. והוא קשה לצפייה – צרכתי אותו במנות קטנות ביס מקס, החלק הראשון, הטירונות, כמעט קשה מנשוא. ונסנט דונופריו – שהעלה 35 קילו כדי להיכנס לתפקיד, יותר מדה-נירו בשור הזועם – מצמרר, ומתיו מודין (לא הבחירה הראשונה לתפקיד) מצוין.

פרנטיק הוא סיפור אחר. בתור תיכוניסט יכולתי לראות בעיקר את המותחן. גבר שאשתו נחטפה בפאריז, השלטונות לא עוזרים כמובן, והוא יוצא למרדף אחריה. היום אני רואה את הרובד השני, העיקרי – הטיפול בחיי נישואים וזוגיות. האימה שנופלת על הריסון פורד, אז עוד מלך העולם בעיני, לנוכח ערעור היציבות שמגיע עם היעלמה של אשתו. הרמיזות שהוא מכחיש בזעם –זעם מופרז, מחשיד – שאולי היא לא נחטפה, אלא מצאה לה מאהב פריזאי שרמנטי. שאולי המסגרת הברורה והנוחה של נישואיו מסתירה שלדים אפלים מתחת לאדמה שעליה היא ניצבת.

את כל זה לא יכול לראות ילד בן 16. מה לו ולזה. עכשיו השאלה היא אילו סרטים נוספים צריך להעמיד למבחן הצפייה החוזרת של פרספקטיבה מבוגרת יותר.

יום המשפחה בבית הספר. אני יודע שהנאום של קצב נמשך פחות, בזמן אמיתי, אבל זו טענה לא רלוונטית. זמן זה גם איך שהזדחלות הדקות מרגישה. המורה מכריזה בפתיחה שהתלמידים הכינו את ההופעות לבד, בלי שום מעורבות שלה. איפשהו בין מופע מספר 7 למופע מספר 12, בלי סוף נראה לעין, אני תוהה אם זו לא הייתה טעות. קצת מעורבות ממסדית הייתה משפרת את העסק.

שני מופעי הריקוד שנגה משתתפת בהם מעולים, כמובן. אחד מהם מפוזז לצלילי I kissed a girl המעצבן. כמה ימים קודם, כשאנחנו בשוק, נגה מודיעה לי שזה שיר על לסביות. אני תוהה, נואש, אם הבחורה סתם מחבבת את מושא הנשיקה שלה. נגה מסתכלת עלי במבט השמור לשטויות איומות במיוחד שאני פולט: "אבא, I kissed a girl and I liked it?". אין לי מה לומר.

צמד בנות מבצע מה שהן מגדירות "מחרוזת שחורה". בלי מוזיקה, אלוהים יודע למה. הן שרות את סוליקו ואם.סי קרולינה. שתי בנות תשע בטייטס מנענעות את הישבן ושרות ש"רק סוליקו מבינים את הבנות". וואלה.

הפער בין הבנים לבנות עצום. אצל הבנות זה ריקוד, שירה ונענועים. בן אחד רוקד סטפס. השני מריץ מופע סטנד אפ, שכולל הקראת 3 בדיחות שהספקתי לשכוח מימי ילדותי. שלושה אחרים מריצים מופע פנטומימה די יצירתי. כל המופעים האלה חמודים ותמימים. הבנות מגיעות ממחוזות השראה אחרים לגמרי.

השאלה הזהה

אני לא זוכר אם נגמר ב-12 או ב-13, אבל נגמר. הולכים לאכול – כל הורה היה צריך להביא מאכל אהוב על ילדו. אם להאמין להיצע, יש שם ילדים שמתים על סושי ועל עלי גפן. או שזה שוב ההורים התל אביבים שמתפלצנים אפילו כאן. אחרי האוכל מגיע החלק המעניין באמת באודיסאה הזו, שחיסלה לי את קפה הבוקר פלוס עיתונים של שישי – שאלות. כל הורה היה צריך לחבר 10 שאלות לילד, בזמן שהצאצא חיבר כאלה עבורו. בתור ההורה הכותב במשפחה המטלה נפלה עלי. 8 שאלות נכתבו ערב לפני, עוד 2 בבוקר האירוע. האמא שלה צריכה ללכת, והורה אחד מספיק. אני נשאר.

אני ונגה, מתברר, בחרנו שאלה זהה. מה זיכרון הילדות הכי רחוק שלך. היא מקריאה לי בהתחלה את כל השאלות שכתבה, ובסוף שואלת את אלו שבחרה מתוכן. שאלות מאוד מעניינות נשארו בחוץ. למה התגרשתם, למשל. אולי כי היא כבר שאלה את השאלה הזו בעבר, וכנראה לא קיבלה אף פעם תשובה שממש ברורה לה. עוד כמה שנים.

היא שואלת על התכונה שאני הכי אוהב אצלה. אני חושב על כל התכונות שאני רואה אצלה וברור לי שהן ממני. כולל אלה שמעצבנות אותי. אני שואל למה היא כל כך פוחדת לאחר. כי היא שונאת להיכנס אחרונה לחדר, ושכולם יסתכלו. בתור מי שמתעצבן עליה כל פעם מחדש בגלל ההיסטריה הזו, ובתור מי שבחרדה לאחר בעצמו, אני יכול להבין.

בגן של תומר אומרים לי לחכות רגע – צריך לקחת חלקי קרטון להרכבת מובייל לכבוד 100 שנה לתל אביב. כן בטח. אני את המשימות שלי לשבוע הזה סיימתי. אני מודיע לגננת שתיתן את הפרודוקטים למובייל לאמא של הפספוס כשהיא באה לאסוף אותו. הרווחתי את זה ביושר.

נתחיל בסוף – בגלל השיר הזה:

אני אסביר. הבוקר קראתי במוסף הספרים של הארץ את הביקורת והמאמר שפורסמו על "הדרך", הספר של קורמאק מקארתי שתורגם עכשיו לעברית. ספר מעולה, חובה לקרוא, קשה ומטריד (בעיקר להורים).

בביקורת הראשונה החליט מתן חרמוני לציין שיר שהוא מאוד אוהב, ושמתחבר לגבריות שכל כך מאפיינת את הספרים של מקארתי. לשיר קוראים highwayman, ועל שמו קרויה הסופר-גרופ שמבצעת אותו בקליפ שלמעלה – highwaymen. היא מורכבת מארבעה זמרי קאנטרי מאוד מפורסמים: ג'וני קאש המלך, קריס קריסטופרסון שאני מכיר ואוהב כשחקן, ווילי נלסון דמוי הדחליל וויילון ג'נינגס, שלא שמעתי עליו מעולם.

נכנסתי ליוטיוב. השיר אכן מעולה, וחרמוני צודק עד הפרט האחרון: כשקאש, השם ייקום דמו, שר את הבית האחרון בשיר שמדבר על אאוטסיידרים שמתים אבל שורדים בעצם לנצח, קשה שלא להתרגש. אולי אפילו לדמוע.

כתבות בעיתוני שישי שלחו אותי לחפש את ההוביט של טולקין בספרייה העירונית של כפר סבא, כשהייתי ביסודי. הן גרמו לי לחפש תקליטים של להקות שלא הייתי שומע עליהן בשום צורה אחרת. זה לא משנה אם זה בא בצורת עיתון על נייר או אתר על מסך. זה קול מבחוץ שמספר לך על דברים שאתה והסביבה הקרובה שלך לא מכירים. שפותח עולמות חדשים, או סתם מספק פנינים קטנות ומענגות.

בדרך לארוחת שישי אצל ההורים אני עובר דרך שדרות רוטשילד. עוד מוקדם יחסית. זוגות מטיילים. יד ביד, או מחובקים, זוגות תל אביביים מעוצבים, נראים טוב. מחייכים, זוגות פוסטר. קצת כמו לעבור ליד חלון ראווה. בא לך אחד כזה לעצמך.

אני מוקף באנשים שמחפשים ורוצים זוגיות ואהבה. שמסתכלים על זוגות הפוסטר האלה ומתים להיות שם, מחבקים או מחובקים או מחזיקים יד. גם אני רוצה, אבל פוחד. לפחד יש מערכת יחסים מאוד משמעותית עם התמונה האידילית הזו.

באופן גס אפשר לחלק את האנשים שמנהלים מערכות יחסים עם זוגיות הפוסטר לשני קטבים. אלה שחוששים לטעות, להתפשר, ואולי הכי גרוע – לחזור על טעות או פשרה מהעבר. הם חותכים מהר, נשארים בחוץ, מתלבטים. בצד השני של הסקאלה: אלה שמתים מפחד להיות לבד. לא מסוגלים לחשוב על יצירת איזשהו קיום עצמאי, נפרד. הם מתפשרים, אפילו לא מודים בינם לבין עצמם בפשרה, העיקר שיש יד להחזיק.

לא הרבה אחרי הגירושים נפגשנו בוקר שישי אחד. הילדים עברו אלי, לסופשבוע איתי. נגה הלכה לבית הספר, לתומר לא היה גן. צעדתי איתו לגינה, דוחף את העגלה שלו. אמא שלו הלכה לאותו כיוון, אז צעדנו ביחד, משוחחים. ופתאום זה היכה בי, איך אנחנו נראים מבחוץ. זוג עם ילד מתוק במיוחד, מנהל שיחה ערנית וידידותית. מחייכים. אידיליה. כך היינו כלפי חוץ: סוג של זוג פוסטר.

זה כל כך הגיוני עד שזה בלתי ישים. משפט שאמר לי פעם מישהו בכיר למדי. לא בכיר נוסח ארי שביט, סתם בכיר. אני מאוד מחבב את המשפט הזה.

עוד משפט: היתה לי מרצה שטענה שהבעיה של המערב היא שהוא לא משתמש ברגש ככלי לקבלת החלטות. היא לא התכוונה במובן הניו אייג'י רוחני. בכל זאת, מדובר באישה נבונה במיוחד. אם הבנתי אותה נכון, המשפט שלה מתחבר למאמר המעצבן שקראתי ב-nrg.

אני אסביר. נתחיל במאמר: אבי רצון מציע פתרון מעולה למניעת גלעד שליט גירסה 2.0 ומעלה: לדאוג שלא יהיו בידינו מחבלים. איך? פשוט, לא לקחת שבויים. הוא מביא את דוגמת הניסיון לפיגוע דריסה בירושלים – שם המחבל נורה ונהרג, וכבר לא יהיה כלול בעיסקה עתידית. אז בואו נדאג שגם שאר המחבלים יסיימו את דרכם במצב צבירה דומה. זה הגיוני: אין יותר סיבה לחטוף חיילים, ולא צריך להשקיע כסף בנדל"ן כלא, מזון, עזרי עינוי וחקירה וכו' וכו'. הכי הגיוני שיש.

העניין הוא שמאחורי "לא לקחת שבויים" או "או וידוא הריגה", יושב לו בנחת הקונספט המפוקפק של הריגה בדם קר. מילא מחבל שמסתער עם טרקטור על מכונית משטרה, ברור שצריך לירות בו. אבל מה קורה עם מחבלים שנכנעים? מה קורה עם מחבל ששוכב פצוע, ולא יכול לגרום עוד נזק? ניקח את זה הלאה: חיילים בעזה שנתקלים בנער בן 15 עם בקבוק תבערה ופוצעים אותו: האם הם צריכים לתקוע לו כדור בראש עכשיו, בהתאם להנחיות החדשות?

אני לא חושב שיש ספק שהעובדה שאנחנו מדינה במלחמה מתמדת משפיעה על החברה. הופכת אותה לאלימה וכוחנית יותר. אני לא רוצה לחשוב איך הדברים ייראו אם חיילים ישתחררו מהצבא אחרי שאומנו להרוג אנשים בדם קר, כשכבר אינם איום. ההוראה לא לקחת שבויים לא חלה רק על מחבל פצוע שאולי מחזיק עדיין חגורת נפץ או רימון ומהווה סכנה. היא גורפת. איך תיראה חברה שבה הוצאה להורג הופכת לנורמה? כמה זמן ייקח עד שההתנהלות הזו תחלחל גם לאזרחות, גם לכאן? איזה מין אנשים יסתובבו ברחובות? לא נראה לי שזה מוביל למקום טוב במיוחד.

יש לי חבר שהיה מעורב פעם במילואים בהיתקלות עם מחבלים. ראיתי את ההשפעה של זה עליו, זו צלקת שלא נרפאת כנראה אף פעם, להרוג בני אדם. גם אם מדובר באויב. אני לא חושב שהוא היה מסוגל להרוג מישהו שכבר נכנע, אבל כאמור – הוא היה מילואימניק, איש בוגר, לא ילד בן 19 עם רובה. אם הגענו למצב שעיתון יומי מיינסטרימי מתייחס באופן לגיטימי לנתינת רשיון חופשי להרוג לילד כזה, מצבנו רע ומר.

"אין להם עבודה? מה הם ביטניקים"?

אני לא מוכן להישבע שסבתא שלי אמרה את הדברים באופן המדויק הזה. הייתי בן פחות מ-13, צעדנו במדרחוב בן יהודה בירושלים, והיא הסתכלה בחוסר שביעות רצון על יושבי בתי הקפה. ככה, באמצע היום.

אני מאוד אוהב לרבוץ בבתי קפה, לבד, עם ספר. סבתא שלי כבר לא בסביבה לתהות אם הנכד שלה ביטניק, וכשעבדתי בעיתון יומי, והתחלתי את עמלי בסביבות 13.00-14.00 נהגתי לצאת מהבית מוקדם יותר, ולשבת שעה בבית קפה בדרך, בין הבית לעבודה, לקרוא. רצוי עם מוזיקה באוזניות, אלא אם בית הקפה מריץ פלייליסט מצטיין. סוג של בטלן, בעיני דורות קודמים, אני מניח.

היום סיימתי בבית קפה לא רחוק מהבית את gentlemen of the road  של מייקל שייבון. ספר מקסים, מזמן לא היה לי עצוב כל כך לסיים ספר. בניגוד לשני הרומנים השמנים והשאפתניים שלו שקראתי – איגוד השוטרים היידיים הקצת מאכזב וקוואליר וקליי המופלא – מדובר בספר קצרצר (204 עמודים כולל אפילוג ואיורים), שמתאר את הרפתקאותיהם של שני שכירי חרב במאה העשירית. הטוויסט: שני שכירי החרב, סרקסטיים וקטלניים, הם יהודים. כך גם רוב הדמויות האחרות בספר: העלילה מתרחשת בממלכת הכוזרים, שהמירו את דתם ליהדות, כנראה כמהלך פוליטי שנועד לשמור על ניטראליות מול השכנים המוסלמים והנוצרים.

החיבור בין הכתיבה של סופר בקליבר של שייבון לחומר של ספרי הרפתקאות לבני נוער, בתוספת התבלין היהודי, מענג. הוא מצטרף לאיזו מגמה לא ברורה של יהודים בועטים בתרבות הפופולארית. יש גם את "התנגדות" שיצא לא מזמן, עם יהודים שיורים בנאצים, את זוהאן של אדם סנדלר שמציג את הסופר חייל הישראלי, וסרט מלחמת העולם השנייה שטרנטינו יוציא השנה.

וזה קוסם לי, ליברל שמאלני או לא. גם אם בפועל אנחנו אלימים ועמוסי טסטוסטרון כבר 60 שנה, הייצוג שלנו בתרבות הפופולארית הוא לרוב וודי אלן, קרבנות שואה ושאר חוטפי מכות. צמד יהודים שמסתובבים עם חרבות וגרזני קרב, ולא כדאי להתעסק איתם? הנה צמד דמויות ששמחתי להיקשר אליהן.

מקווה שטרול הנישואים לא מסתובב כאן במקרה. ניחא.

כשהייתי אי שם בחטיבת הביניים, הלכתי עם חבר להצגה יומית. "בית ספר לשוטרים מתחילים". הייתי צעיר, נו. אמא שלי, בצעד מעצבן לא אופייני, התעקשה שאקח את אחי הקטן, שהיה אז בחישוב גס בן 7. למי שלא ראה את סרט המופת הזה: מדובר בקומדיה וולגרית ואידיוטית למדי. הנה כמה וולגרית: בשלב מסוים חומדים חניכי בית הספר לצון, ושולחים נערת ליווי שתתחבא מתחת לדוכן הנואמים, וכשמפקד בית הספר יעלה לנאום, היא תבצע בו מעשים.

כלומר תמצוץ לו. רק שלאחי הקטן, לא היה כמובן מושג מה קורה שם, ולמה מפקד בית הספר לשוטרים כה מבולבל ולא מרוכז. מכיוון שעסקינן בבחור סקרן ואינטליגנטי גם היום, הוא דרש לדעת מה מתרחש. כשסירבתי, הוא נקט בצעד ההגיוני המתבקש, והתחיל לבכות. כאן גילה חברי תושייה: היא מדגדגת אותו, הוא הסביר. אחי התרצה, ושאר הצפייה עברה בשקט.

למה נזכרתי בכל זה: לפני שבוע ראיתי עם נגה "את סיפורו של אביר", אחד הסרטים היותר חביבים עלי. הכל הלך בסדר עד שעוזרו של הית' לדג'ר, השם ייקום דמו, העיר לו משהו על הדברים שאנו עושים כדי שנשים יפשקו את רגליהן. נגה לא הבינה. היא רצתה לדעת, מה העניין הזה עם הפישוק. הודעתי לה בנחרצות שאין מצב שאני מסביר לה, ושתתמודד, או שתשאל את רוני השכנה, שישבה איתנו והיתה עסוקה בלהתפוצץ מצחוק.

נגה התעצבנה. המצב נראה נפיץ, כשלפתע באה הישועה ממנה עצמה: אבל מה, היא שאלה, היא עושה שפגט? בדיוק, אמרתי לה. בואי נלך עם זה. היא עושה שפגט.

אם אני לא טועה זו הפעם הראשונה שזה קורה, המחיקה. בדרך כלל אני הרבה יותר מדי בשליטה מכדי להעלות משהו שאתחרט עליו מספיק כדי למחוק אותו. הסיבה היתה בקשה מבחוץ, מחברה ששמה הוזכר, והעדיפה להישאר מחוץ לעסק. נראה לי הוגן בלבד למחוק.

הפוסט ההוא עסק במקרה פרטי של טיפול רשלני של אתר ברנז'ה בידיעה. יש לנו את אייס, את ערוץ הברנז'ה של וואלה, ואת זה של nrg. אני לא מתכוון להתעסק במי הכי טוב, ומי הכי גרוע (nrg, נו). מה שמרגיז אותי הוא החובבנות. התחושה שמדובר בערוצי רכילות, למעשה, אלא שכאן עסקינן ברכילות מסוכנת פחות. לפחות מהניסיון שלי, התוצרת של כתבי רכילות נבדקת היטב, כדי להימנע מטעויות ותביעות. כאן הסיפור שונה.

מינואר שנה שעברה עסקתי בהקמת מיינט, האתר של מקומוני ידיעות אחרונות. מאז ועד עכשיו, אני רואה שלל ידיעות באתרי הברנז'ה שלא מצליחות לדייק בעובדות הבסיסיות ביותר לגבי האתר. הם כותבים שמדובר במיזם של ויינט, למרות שמדובר באתר ששייך לידיעות תקשורת – כלומר אתר עצמאי, כמו זה של הכלכליסט למשל. הם כותבים על שלל אנשים שהיו "מיוזמי" או "מקימי" האתר, למרות שהיוזמה להקמתו שייכת לשלושה אנשים – יעל אדמוני, עורכת ידיעות תקשורת, אילן יצחייק, אז עורך המשנה של ויינט, ואני. משם זה כבר היה תהליך: בכל פרויקט כזה יש לא מעט שותפים, אין זכות מיוחדת לאף אחד, לדעתי. אבל באתרי הברנז'ה מיינט זוכה למקימים שחלקם בעיקר עברו במסדרון ליד חדר הישיבות, וזהו.

כל הפרטים האלה ידועים. כשמיינט עלה הוצאנו ידיעה לאתרים השונים, הכל היה גלוי וברור. זה לא מזיז לכתבי הברנז'ה. גם אתיקה כנראה לא נורא חשובה להם. כשאותה חברה הגיבה על אייטם בעניינה ב"אין תגובה", הם כתבו שהיא אישרה את הפרטים, מה שגרם לה עוגמת נפש לא קטנה. ואני לא רוצה לדבר על הטוקבקים המרושעים, חלקם על גבול הוצאת הדיבה ומעבר לו, שמאושרים באתרים.

אני לא חושב שיש בעיה עם מדורי תקשורת. פעם היה בהעיר אחד כזה, שהיה הדבר הראשון שקראתי בעיתוני שישי. תמיד היתה גם רכילות מהביצה, ותמיד קראתי אותה בשקיקה. אבל היה גם ערך מוסף, עיסוק בסוגיות עקרוניות, משהו. זה כנראה ההבדל בין מדור תקשורת למדור ברנז'ה. העיסוק הוא לא במקצוע, אלא באנשים. ובלי לדקדק בדברים אזוטריים כמו העובדות. מדכא.