היא בדרך כלל היסטרית, וחשבתי שזה המקרה גם הפעם. בסביבות 21.00 היא התקשרה, מספרת שפרצו לה לדירה. או ככה לפחות היא חושבת. היא ניסתה לפתוח את הדלת וגילתה שהיא חסומה מבפנים על ידי טלוויזיה ישנה שעמדה במסדרון הכניסה. מכיוון שהיא לא זכרה את עצמה חוסמת את הדלת מבפנים אחרי צאתה לעבודה, היא הניחה שמדובר בפורץ. ונמלטה למטה לרחוב.

אנחנו חברים עוד מהתיכון, מכירים שנים. תפסתי מונית והגעתי. היא אפילו לא הסכימה להתקרב לדלת הכניסה לבניין. עליתי למעלה. הדירה היתה הפוכה לגמרי, אבל המחשב והטלוויזיה נשארו במקום. כנראה חיפשו מזומן, סכום מספיק בשביל מנה. המשטרה הגיעה מהר, השוטרים היו אדיבים. הם לא הופתעו. הבניין מוקף פיגומים. משפצים. יותר טוב מסולם, מדרגות לגן עדן, כמו שהיא אמרה. היא ארזה תיק קטן ובאה לישון אצלי, במיטה של תומר. לא מסוגלת לחשוב אפילו על לישון שוב בדירה שלה.

האופנוע האחרון שלי נגנב. ירדתי בוקר אחד למטה, ובמקום שהוא עמד, מחובר בשרשרת לעמוד חשמל, היה קטנוע. לרגע תהיתי אם מדובר במטמורפוזה או כישוף. אחרי כך התחילה פרוצדורת המשטרה וחברת הביטוח. אני זוכר את התחושה הכואבת של העלבון, של חילול הפרטיות. אני מניח שככה היא הרגישה אתמול, אבל בעצמה גדולה פי 7. מישהו שנכנס לדירה שלך, מחטט לך בחפצים, איש זר עם כוונות רעות. עושה חשק למקלחת.

לפני כמה שנים הייתי עם נגה בגינת מאיר. הבאנו תיק וארזנו בתוכו מצרכים חיוניים, למשל קורנפלקס בשקית. בשלב מסוים היא רצתה לאכול. ניגשתי לספסל וגילית שהתיק פתוח, והקורנפלקס איננו.

נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל האבות בגינה. היא תהתה אם הציפורים עשו את זה. ואז נחתה עליה ההארה: אותו איש שגנב לאבא פעם את האופנוע, הוא האשם. הסטוקר של משפחת רשף, הנמסיס, פרופסור מוריארטי חובב דו גלגליים וממתקים. אופנוע, דירה או תיק עם לוגו של מותג ילדים כלשהו, זה לא משנה. קשה להתמודד עם דריכה ברגל גסה של זר בטריטוריה הפרטית שלנו.

עשיתי מנוי לספרייה. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי לדעתי בחטיבת הביניים. איכשהו נראה שהן פסו מן העולם, אבל לא. הספריות עדיין כאן. מה שגרם לי לגלות את זה לפני שנתיים היא חיבתה של בתי לספרים. לא הייתה שום אפשרות כלכלית לעמוד בקצב הקריאה שלה, אז ויתרנו על רכש ועברנו להשאלה. נרשמנו לספריה. במגדל שלום, שתי דקות מהבית.

כבר כמה פעמים נתקלתי שם בספר שצד את עיני. פעם או פעמיים לקחתי ספר מהמדפים שמיועדים לנגה, כדי להיזכר בחוויית קריאה מהילדות. היום מצאתי שם ספר של מייקל שייבון שטרם קראתי. אני מעריץ את קוואליר וקליי, וחיבבתי את ארגון השוטרים היידים. התחשק לי לקרוא. נרשמתי. המנוי הוא בחינם (בניגוד למחיר מלפני שנתיים – 59 שקלים לשנה. יאפ, לשנה). הספר מושאל לחודש. אם תשכח להחזיר או להאריך, אתה צפוי לקנס של חצי שקל ביום. מקסים. הספר נקרא gentlemen of the road, ועוקב אחרי צמד שכירי חרב יהודים בהרי הקווקז בשנת 950 לספירה. הוא יצטרך להשתחל בין צמד הספרים הבאים.

אהבתי את מיליון דולר בייבי. אני מאוד אוהב את קלינט איסטווד, ובאתי משוחד מראש, ועדיין אני טוען שמדובר בסרט מצוין. קראתי כשהוא יצא שהוא מבוסס על סיפור קצר מתוך אוסף סיפורים של אף.אקס טול, שם העט של מאמן איגרוף בשם ג'רי בויד. חלק נכבד מהקריינות ומהדיאלוגים התבסס על הסיפור במדויק. התחשק לי לקרוא.

השגתי את הספר לא מזמן. הוא מענג. מיליון דולר בייבי הוא השלישי באוסף, והוא מוצלח יותר מהסרט. מזמן לא נתקלתי בספר שגרם לי למחנק כזה בגרון. כל סיפור כתוב בסגנון קצת אחר, בהתאם לדמות שמספרת אותו. אחד מהם כתוב כולו באבוניקס, עגת השחורים שמוותרת על חלק מהדקדוק לגמרי. לוקח דקה או שתיים להתרגל.  ותשכחו מתקינות פוליטית, כמובן. התחושה היא כאילו מישהו מוביל אותך לתוך עולם אחר, קשוח, מחוספס, עם שפה וחוקים משלו. עולם שלא היית מוצא את דרכך אליו לבדך. זה הזכיר לי קצת את החוויה של קריאת סיפורי דיימון ראניון. הצצה מרגשת לצד השני של המתרס.

התחלתי לקרוא את מיליון דולר בייבי אחרי הסיפור הראשון ב"בעולם נהדר ואכזר" של אנדריי פלטונוב. הסיפור נקרא סמיון, והוא מתאר את חייו של ילד בן 7 שמגדל את אחיו הקטנים במשפחה ענייה להפחיד. משם זה רק מידרדר – מדובר באחד הסיפורים המדכאים ביותר שקראתי. הוא הבריח אותי מייד לנשום אוויר קליל יותר בספר אחר. פלטונוב מונח ליד המיטה, ואני עוד אחזור אליו. עדיף באור יום.

תמיד אהבתי את מרץ. תחילת החודש בישרה את יום ההולדת הקרב ובא. יום אחד – עם קצת מזל יותר – של נרקיסיזם לגיטימי. תשומת לב ומתנות. בשני ימי ההולדת האחרונים הייתה גם בת זוג שהייתה מעולה הן בארגון חגיגות לציון העניין, והן בבחירת מתנות. היה כיף.

השנה אני פחות שמח לקראת התאריך. לא אוהב את המספר הזה, 37. קרוב מדי ל-40. למה? לא ברור. לא מזמן סיימתי את החלקיקים האלמנטאריים של וולבק. הוא טוען שהחברה המערבית לוקה באובססיה חסרת תקדים לנושא הזה, של הגיל. התשוקה להישאר צעיר, שמתבטאת בניתוחים פלסטיים וביקור בחדר כושר. שלטון הנעורים. תוסיפו לזה את היעדר האמונה: אנחנו חיים בחברה חומרנית ואנוכית. החיים לפי וולבק הם השוואה בלתי פוסקת בין העונג שאתה יכול להשיג לבין הסבל והייסורים. כשהמאזן הופך שלילי, המוצא האחרון הוא התאבדות. אין חיי נצח שאחרי, רק גוף מזדקן והנאות חומריות, סקס וכסף. בחור שמח ועליז, וולבק.

יש משהו בקירבה לגיל 40 שמדכא אותי. האפשרות של זיקנה נראית קצת ממשית יותר, ואתה בודק מה בדיוק הספקת עד עכשיו. זה כמובן עניין של כוונון הטלסקופ: אפשר לבחון בביקורתיות את הקריירה, אפשר להסתכל על האבהות, על מספר המקומות שביקרת בהם, על מספר הספרים שקראת, על מה למדת. אתה בוחר איך ולהיכן לכוון, ונכנס לדיכאון או שמח בהתאם. אפשר גם להתמרד נגד דיקטטורת המספרים המטופשת. האם הייתי נחרד מגיל 40 אם הייתי גר בצמוד קרקע בהוד השרון + מערכת השקיה ממוחשבת? נחרד יותר, או פחות? לא יודע. אפשר גם לאמץ את הטענה של נגה, שפסקה שעד גיל 40 אני "נער", ורק אז הופך למבוגר.

אין לי תשובה. אני מניח שבגיל 41 המשוכה החדשה תהיה 50, ויהיה לי עוד עשור של ימי הולדת מוצלחים יותר. בינתיים, לחלק הארי של קוראי הבלוג הזה (כלומר אמא ושניים-שלושה חברים), הנה אופציות למתנות: הספר החדש של חוויאר מריאס, הדי.וי.די האחרון שיצא לבלייד ראנר, צעצועי watchmen מגניבים (עדיפות לקומיקאי ורורשאך). אם מתעקשים להיות מקוריים, אפשר כמובן ללכת על סוס פוני. רק שלא יכרסם את מערכת ההשקיה.

מישהי העירה לי לא מזמן על הנטייה שלי לכתוב ולמחוק במסנג'ר. כל מי שמתכתב באמצעות אחת מתוכנות המסרים המיידיים אמור להבין: בתחתית החלון כתוב לך שהדוד איתו אתה משוחח כותב כרגע משהו. אתה לא יודע מה, עדיין. אתה לא יודע אם הוא בדיוק עוצר כדי ללגום מהקפה, או לענות לטלפון, או לענג את עצמו. לך תדע. אתה יושב ומחכה.

הבחורה הספציפית הזו חסרת סבלנות במיוחד, שלא לומר נודניקית, וסקרנית. מעצבן אותה לדעת שאני כותב, מוחק, מנסח. אבל זה היתרון בשיחות כתובות. היתרון של דיאלוגים בעת החדשה. אפשר לנסח ולערוך הכל תוך כדי תנועה. רק שזה לא תמיד היה ככה.

פלאשבק, שנים אחורה. היה לי חבר באוניברסיטה שעבד כתומך טכני בספקית אינטרנט שפשטה מאז את הרגל והתאיידה, מותירה חובות, לקוחות לא מרוצים וציוד משרדי שנבזז על ידי העובדים. האיש היה חובב טכנולוגיה מושבע. יום אחד הוא מתקשר, ואומר לי שאני חייב להתקין את התוכנה החדשה הזו שהוא מצא. התחברתי, מקשיב למודם 14,400 מצרצר. לתוכנה קראו icq, היא היתה בשלב די ראשוני. הוא הסביר לי שאפשר להתכתב איתה, אונליין.

לא הבנתי למה. תמיד היה לי חוש נבואי גרוע להפליא, ובאותו רגע הרעיון של התכתבות כזו נראה לי אדיוטי. יש טלפון, יש מייל. בשביל מה. אבל הקטע שכן מצא חן בעיני היה העובדה שיכולתי לראות מה הוא מקליד בזמן אמת. החלון על המסך חולק לשניים, ובחלק שלו ראיתי את המילים מופיעות, נמחקות, שגיאות כתיב מתוקנות, הכל. שידור חי של תהליך החשיבה המילולית של האיש. ואמרתי לו שזה שווה מחקר אקדמי, דיאלוג כזה. משהו שנותן הצצה לתהליך הייצור של שיחה, מחשבה, רעיון.

זה יכול להיות פיצ'ר מעניין באחת מהתוכנות גם היום. הדודה חסרת הסבלנות בטח תשמח. זה יכול להיות סוג של צ'אט-אקסטרים: לוותר על שליטה, לחיות על הקצה, לתת לבן השיח שלך לראות על מה אתה מתחרט, מה אתה מוחק. זה יכול לקחת את התקשורת האינטרנטית עוד צעד קדימה לכיוון אנושי יותר. לשיחה שיש בה גמגום, טעויות, פליטות פה. זה יכול לתת לפלרטוטים ושאר ירקות זריקת אדרנלין מטורפת. לא בטוח שזה משהו שהייתי רוצה לנהל עם כל אחד, אבל יכול להיות מעניין.

הניסיון לשחזר סיטואציות משמחות נדון בדרך כלל לכישלון. קצת כמו הניסיון של ד"ר פרנקנשטיין לברוא אדם. כנראה שחסר מרכיב כלשהו, בלתי ניתן לכימות, מדידה או חיזוי כדי לייצר את הקסם.

לפני שנה בערך הלכתי להופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר, להקה חביבה עלי מאוד. הלכתי כי קיבלתי כרטיסים חינם. הייתי בטוח שהקספרים הם להקת עבר, שאין למה לצפות, ובטח שאין טעם לשלם. טעיתי לגמרי. הגענו להופעה שנייה לפני שהיא התחילה. האולם היה מפוצץ, הקספרים היו כבר על הבמה, ובשעתיים הבאות קפצתי וצעקתי ורקדתי. היה ברור שהם נהנים להופיע, הם היו חדים ומדויקים, היה כיף.

בשישי האחרון הלכתי להופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר. התירוץ היה סינגל חדש. היה דרעק. הם עלו באיחור של שעתיים, והיו אולי מלאי אנרגיה, אבל אני חושד שגם עמוסי קצת יותר מדי אלכוהול. לא מדויקים, לא מאופסים. היה מבאס. ויקר – על ההופעה הזו דווקא שילמתי.

יש לי נטייה לנוסטלגיה, ולרצון לחזור למקומות שהיה לי בהם טוב. אני מניח שאני לא לבד בעניין הזה. ויש גם צורך לא לוותר על דברים, להשאיר את העוגה שלמה בעודי נוגס מהפרוסה השנייה. אני מגלה שזה לא עובד שוב ושוב, ולא רק בענייני הופעות חיות. המציאות מאשרת את העניין כל פעם מחדש על חשבון המצח הדואב ממפגש בעוד קיר. אולי צריך להפיק מזה סוף סוף לקחים.

אני חושב בכל אופן. ישבתי בבר לבד. מחכה למישהי, שאיחרה. שני כיסאות מימיני ישב מישהו, בדד גם כן. באיזשהו שלב הוא פצח בשיחה. מה שלומך? איך קוראים לך? לחיצת יד, משהו מעורר תהייה בשפת הגוף. לא שיתפתי פעולה יתר על המידה, ודי מהר שקעתי בסמסים, סוג של הפגנת כתף קרה.. כתבתי למאחרת שנראה לי שמישהו כאן מפלרטט איתי. התגובה: "תזרום עם זה אח שלו". יופי.

יכול להיות שהאיש היה סתם משועמם. אם לא, זו הפעם השנייה. בפעם הראשונה התחיל איתי מישהו בפייסבוק. שם לא היה מקום לפרשנות – כאמור, אולי הבחור מהבר סתם רצה להתיידד. האיש בפייסבוק הציע לי חברות באתר. הסכמתי, אני לא מסננן חברים וירטואליים. הצעד הבא היה מייל בנוסח התמציתי "סטרייט?".

עניתי בחיוב. האיש לא ויתר. במייל הבא הוא הציע לי לנסות. לבוא אליו לארוחת שישי, והוא כבר "יפנק אותי". אשכרה "בוא לעשות אצלי שבת", בצבעי דגל הגאווה. כשהבהרתי לו שאני באמת מעדיף נשים, הוא תקף במייל הבא את המין היפה באופן גורף, תכליתי ומרשים. לא השתכנעתי.

נשאלת השאלה אם זה אמור להחמיא לי. כלומר, אם לתהות על הגבריות שלי ומה אני משדר, או להניח שאטרקטיבי זה אטרקטיבי, בלי קשר לאיזה מגזר, קהילה או עדה מתחילים איתך. יש לי ידידה ותיקה שיורדת עלי כבר שנים – בדיחה קבועה שכזו – בטענה שבסתר לבי אני חובב גברים. ראינו את הר ברוקבק ביחד והיא כל הזמן שאלה אותי אם זה לא עושה לי חשק. ובכן לא. אבל אני מניח שהיא תהיה מרוצה מהסיפור. בכל מקרה – אני אבחר לקחת את זה כמחמאה, וכהוכחה ליכולת משיכה על-מגדרית. מה אכפת לי.

הייתי אתמול בהופעה. לבונטין, זמר שמעולם לא שמעתי עליו, אבל מתברר שלא מעט אנשים סביבי כן. קוב, קוראים לו. זמר בלילה, עורך דין ביום. וטוב שכך. כלומר שיש לו מקצוע מכניס ביד.

לפני ההופעה אמרו לי שהוא נשמע כמו ברי סחרוף לעניים. לא מדויק, הקול שלו דווקא לא הזכיר לי את סחרוף. האולם היה מאוכלס בדלילות כמעט מביכה. מה שלא הפריע לקוב כשעלה על הבמה במעיל עור, עם פוזת רוקר, גיטריסט, בסיסט, בלורית ומתופף. נראה היה שהוא רגיל, כבר משלים עם מיעוט האנשים. אפילו מחזיק בארסנל בדיחות בהתאם. ונראה גם שהוא נהנה עד מאוד, מלהופיע, מהפוזה, מהכל.

אחרי חצי הופעה (קצרה) בערך הבנתי מה לא בסדר. עד אז תהיתי למה האיש נכשל. זה לא שהוא היה רע. המוזיקה היתה רוק די בועט, הקול שלו היה בסדר, המילים בסדר, הוא נראה לא רע, הייתה לו כריזמה סבירה ודיאלוג עם הקהל. אז למה הוא לא ואחרים כן? ואז הבנתי. כי הוא גנרי. כמו תרופה גנרית, כזו שהיא חיקוי של מותג או תרופה מקורית? גם קוב הוא מין גלולה לבנבנה נטולת ייחוד. הוא עושה רעש של כוכב רוק. כשהוא מדבר על פוליטיקה שפת הגוף והאינטונציה מרמזות על חתרנות ופרובוקציה. אבל התוכן גנרי. סתמי. לא שום דבר שלא שמענו קודם.

וכך גם המוזיקה, והמילים. שום דבר שהוא טוב במיוחד, או רע במיוחד, או שונה. סטנדרטי. אין עוגן, אין משהו להיאחז בו, שיישאר בזיכרון. שיבדל אותו מדברים אחרים. שורה שנשארת בראש, צליל, ריף גיטרה, מניירה מעצבנת, משהו.

לא שזה מפריע לו, ובמובן הזה כמעט קינאתי בו. ברור לחלוטין שלאיש לא אכפת, שהוא באמת נהנה, שהוא בטוח שהוא לא מצליח כי הוא לא מיינסטרימי מספיק. אחלה בשבילו. והאמת – לא נורא בשבילי. רק שדקה אחרי ההופעה, כל מה שהצלחתי לזכור זה איך נראה מעיל העור שלו.

כמה דקות אחרי, בבר לא רחוק, קיפץ צמד ראפרים חובב ושר. הם לא היו מהוקצעים במיוחד. אבל משום מה, אני עוד שומע בראש את הפזמון. לך תבין.

מדי פעם אני מקבל הוכחה לעובדה שהבלוג הזה לא נידח לגמרי: הערב נחתה אצלי במייל הודעה ממפיקה בתוכנית של רזי ברקאי. הם מחפשים אנשים שרצו להצביע למרצ, הצביעו ללבני כדי לחסום את הימין הקיצוני, ועכשיו בועטים בעצמם לאור הרומן המתרקם ציפי-אביגדור. קראו את הפוסט בנושא, וחשבו שאני אתאים. אמרתי לא תודה.

אני לא מצטער שהצבעתי ללבני. אני כן אצטער על התוצאה, אם אכן אקבל ממשלה בראשותה עם ישראל ביתנו הפשיסטית בפנים. אבל יש משהו בגישה הכללית שמעצבן אותי. החלטה לא צריכה להישפט אך ורק לפי התוצאה הסופית שלה. לא הצבעתי ללבני מתוך הערכה יתרה לכישוריה, או מתוך עיוורון לעובדה שכנראה שמה שלא יקרה, בסוף נקום בבוקר עם ממשלה ימנית שאני אהיה מאוד לא מרוצה ממנה. לבני היא מרכז-ימין במקרה הטוב, אין לי אשליות אחרות.

המחשבה הייתה מאוד בסיסית: העדפתי להמר עליה, מאשר לקבל את נתניהו. יש נטייה אנושית בסיסית לחזור אל המוכר והידוע, גם אם הוא רע. The devil you know. אני לוקה בזה בחיי החברה שלי, אבל במקרה הזה חשבתי שעדיף לנסות משהו חדש. אם לחטוף שוב מכה, עדיף שזה יהיה מכיוון אחר. לגוון. אם המצב כל כך גרוע, לפחות ננסה משהו חדש.

אם אתה מקבל החלטה מנומקת, ולוקח הימור מושכל, עדיין יכול להיות שהתוצאה תהיה מצ'וקמקת. המציאות, מה לעשות, נוטה להיות בלתי צפויה, ועמוסת שלל גורמים שאין לך שליטה עליהם. זה לא אומר שאין אחריות: כלומר, אם מחר תקום ממשלת ליברמן-לבני פשיסטית, אני אקח את זה קשה, כי ההימור שלי נכשל. בהקבלה: החלטה הרת אסון בעבודה יכולה לחייב התפטרות, גם אם היא הייתה מנומקת וסבירה במקור. וההחלטה שלי בקלפי עדיין נראית לי סבירה.

חשבתי על זה לא מעט אחרי הגירושים. האם אחרי 10 שנים ושני ילדים, צריך לחזור אחורה להחלטה ההיא ולהגדיר אותה כטעות? האם זה אפשרי בכלל? נלך מהקל אל הכבד: זוג מתחתן ומתגרש אחרי חודש. קל לומר שהם לא היו צריכים להתחתן. אתה שוכר עובד ומפטר אותו אחרי שבועיים, כי הוא נוראי. ברור ששגית. אבל אם אתה שוכר עובד מצוין ואחרי שנה מגלה שהוא נקלע לחובות? מה עם בן זוג מופלא שנהרג בתאונה? איך בדיוק יכולת לצפות את זה? ובאמצע, בין הקל לכבד, יש כמובן ספקטרום שלם.

ומה יקרה אם כן תקום ממשלה כזו, ובעוד שנה היא תגיע להסכם מדיני מפתיע, בזכות לחץ בלתי מתון מצד אובמה, נגיד. ההחלטה שלי תהפוך לנכונה יותר?

צריך להיות איזשהו כבוד בסיסי להחלטה מנומקת. אני יודע שאני מעדיף עובד ששגה בשיקול דעת, מאשר עובד רשלן, או עצלן, או כזה שסתם פוחד להחליט. אם לא תתלבט, ותשקול ותחליט ותהמר, סביר שגם לא תטעה. אז לא, אני לא מצטער שהצבעתי לבני. בנסיבות העלובות והעצובות שנוצרו, זו הייתה הבחירה הכי סבירה בעיני, גם אם היא לא תשיג את התוצאה המקווה. בקיצור, לכו תחפשו מתחרט אחר.   

קודם כל תעיפו מבט בטריילר הזה:

אני אוהב את קוונטין טרנטינו. הסרטים שלו גורמים לי להרגיש אסיר תודה: יש סרטים וספרים כאלה, שמרגישים כאילו נתפרו לפי הזמנה, כאילו מישהו הכין משהו שהוא יודע שאתה אוהב במיוחד. כזה בדיוק רצית. חוץ מג'קי בראון, לטעמי, כל הסרטים של האיש הולמים את התיאור.

הטריילר. הנאום של בראד פיט, פנים למצלמה, כאילו פונה אלינו, ברור. המטרה היא לחסל נאצים. להתעלל בהם. לקרקף אותם. "אנחנו נהיה אכזריים לגרמנים", הוא אומר. "לנאצים אין טיפת אנושיות". הכתובית בהתחלה ניתנת לתרגום "היו זמנים בצרפת הכבושה". כמו "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה. פורנוגרפיה של השואה? פנטזיית נקמה? כמו שאמר סת' רוגן ב-knocked up (אין סיכוי שאני מביא כאן את התרגום המביך של השם): יהודים שדופקים כדורים באנשים.

יאיר רווה הביא קטע מהתסריט בבלוג שלו. טרנטינו בעיני הוא כותב טוב עוד יותר משהוא במאי מוכשר. כל עדר החקיינים שקמו לו נכשלו כי הם הלכו על האלימות, על אפקט ההלם והמופרכות של הסיטואציה. אלא שהם לא הצליחו לשחזר את המרכיב הכי חשוב – הדיאלוגים והמונולוגים שהאיש כותב. רווה מביא דו שיח בין קצין נאצי לחוואי צרפתי שמסתיר משפחה יהודית. זה כתוב כל כך טוב – הנאצי משווה בין יהודים לעכברים – שזה מטריד.

מה רע בפנטזיית נקמה יהודית עטופה בצלופן אמריקאי. כלומר מחבט בייסבול בראש של טיפוס ארי מפחיד, מה יותר אמריקאי מזה. אחרי הגל האחרון שמציג את הפנים האנושיות של אנשי הרייך השלישי, אולי כדאי לאזן את זה. לחזור קצת לאימפריה הכי מרושעת שקמה במאה ה-20, ואולי בכלל. כמו שאמר דוב נבון במערכון של החמישייה על מלאכים בשמי ברלין: הם נאצים! הם פאקינג נאצים!

הכותרת קצת יומרנית, מודה. קראתי את "פלטפורמה" של וולבק, ועכשיו אני באמצע "החלקיקים האלמנטאריים". הספר מצוין, מוצלח אפילו יותר מפלטפורמה, שהרשים אותי עמוקות. הוא גורם לי לחשוב, הוא נוגע בתחלואי העולם המערבי, הוא נועז, הוא מעניין. בפלטפורמה וולבק תוקף את נושא תיירות המין, בחלקיקים את תחלואי החברה, בשניהם יש התייחסות לא אוהדת לדת. והמון המון סקס.

וולבק מתעסק לא מעט במין. לדידו, אם הבנתי נכון, החברה המערבית עובדת על כסף ומין, וזהו פחות או יותר. הוא כותב על ההשתעבדות לפולחן הגוף, לפלסטיקה. על מין בתשלום כמוצא אחרון של חברה מעוותת, ועל הצביעות הגדולה סביב הנושא. בשני הספרים יש גיבורים דחויים, שלא מצליחים לשחק את המשחק החברתי ו"להשיג" נשים. שניהם מוצאים לעצמם פרטנרית שקצת דומה להם – אאוטסיידרית גם היא, חובבת סקס, נטולת מעצורים ועכבות. לרגע לפחות יש שם מעין גאולה דרך המון המון מין משוחרר.

העניין הוא שהשימוש שוולבק עושה בסקס קצת ציני לטעמי. יש לא מעט תיאורי מין מדכאים או עלובים בספרים שלו – אבל גם לא מעט תיאורים שאין דרך להגדיר אותם מלבד מחרמנים. והחשד המתגנב הוא שוולבק משתמש בסקס כמקדם מכירות. שכל תיאורי המציצות, ירידות, חילופי זוגות – כל אלה נועדו בין היתר להשאיר את הקורא מרוצה, מסוקרן, מגורה. השאלה היא איך בדיוק זה מתיישב עם הביקורת של וולבק על החברה. אולי יש כאן הפוך על הפוך –  שימוש באותו כלי שהוא מוקיע כדי להבהיר לנו עד כמה הוא אפקטיבי. אבל אני בספק.

זה קצת מזכיר את הקלישאה על השחקנית שמוכנה להצטלם בעירום רק אם זה נכון באמת לסרט. הגוף שלה בסופו של דבר ימכור כרטיסים. כנראה כמו שהזיונים אצל וולבק ימכרו יותר ספרים. זה לא מוריד מהאיכות ומהערך של היצירות שלו. רק סתם, קצת, מטריד אותי.