אחרי הגירושים הלכתי ועשיתי קעקוע. עשיתי את זה מהר, לפני שיהיה לי זמן לחשוב יותר מדי. כלומר, החלטתי והלכתי למקום הספציפי שהמליצו לי עליו די מהר. אחר כך עמדתי חצי שעה בלי חולצה, כשמקעקע הרוסי והבחורה שבאה איתי מחכים בסבלנות עד שאחליט אם אני משתפן, או הולך על המחט.

אחר כך שלחתי תמונה של היצירה החדשה על זרוע ימין לאחי הקטן, דרך המסנג'ר. הילד גר בניו יורק, ואני מת עליו, על הנקניק הציני הקטן. אחרי כמה שניות הוא כתב לי: "תזכיר לי בן כמה אתה"? התשובה היתה משהו בנוסח "בגיל שבו אני כבר לא חושב שאני יודע הכל".

זה לא שייך רק לגיל. אבל זה בהחלט פקטור. אנשים שמדברים עם סימני קריאה. אנשים שיודעים לומר איך יתנהגו בכל סיטואציה, שיש להם מערכת חוקים וכללים שאיתה הם מסדרים את העולם מסביבם, או שהולכים לקיצוניות השנייה – אין שום מאפיין משותף, הכל כאוטי, אמורפי. אנשים שחיים בסרט שלא היה אכפת לי לצפות בו. מהצד.

מהתקופה הרחוקה ולא ארוכה שלי כאופנוען אני זוכר את הלקח הזה: הדברים הופכים למסוכנים באמת בשלב שבו אתה חושב שאתה כבר שולט בדו גלגלי הזה בין הרגליים שלך. כשהפחד והזהירות הראשוניים עוברים. הם יחזרו במידה מתונה יותר אחרי שתלמד בדרך הקשה שאתה עוד לא באמת יודע הכל, שטרם פיענחת את כל רזי הרכיבה. אני זוכר את הלקח גם מתקופת הגירושים. את הגילוי שאתה מגיב אחרת לגמרי ממה שחשבת, כשמגיע רגע האמת. שאולי אתה לא באמת מכיר את עצמך. הביטחון המופרז הזה נגמר במפגש לא נעים עם קרקע קשה. כנראה שרק ככה לומדים.

הפתק לבוחר חיכה לי בתיבת הדואר הבוקר. ועורר תהיות.

היו שתי מערכות בחירות שבהן זה היה עסק קל. הבחירה ברבין היתה ברורה. אני זוכר את התחושה הזו בבית החזה, של התרגשות, של משהו חדש ומבטיח. שהנה האפשרות לסיים משהו רע וישן ולהתחיל משהו חדש. גם הבחירה בברק היתה פשוטה –גם אם ארטישוק ירושלמי היה מתמודד מול נתניהו, הוא היה מקבל את הפתק שלי.

זה היה קל גם כי הייתי צעיר יותר וציני פחות. ואולי גם כי באמת היתה תחושה של אלטרנטיבה אמיתית. אבל מה עכשיו? כשנראה שהמתמודדים הם לא יותר מוריאציות של אותו מנהיג דהוי ושמרן? האם לבחור משיקולים פרקטיים – כלומר במפלגה שיש סיכוי טוב שתמנה שרים ותשפיע על סדר היום. האם ללכת על אידיאולוגיה, כלומר מפלגה שהמצע והאישים שלה לרוחי. אז מה אם הם יישבו באופוזיציה ולא יעשו כלום.

ואולי להעדיף את שיטת נגה. בבחירות הקודמות היא כעסה עלי שלא בחרתי בקדימה. כי הם ניצחו. בשביל נגה, לפחות בגיל 7, הבחירות לא היו שונות באופן מאוד מהותי מעוד איזה כוכב נולד. העניין כאן הוא לבחור בסוס המנצח. אם אני חושב שזה ליברמן, למשל – ולפי הטוקבקים על כל ידיעה שמוזכרים בה ערבים באתר שלי, יש מצב – אני צריך לבחור בו. מה עם לא להצביע? לא אופציה. לפחות בעיקרון הדמוקרטי אני כן מאמין.

אחרי שצפיתי בנאום ההשבעה של אובמה לא נותר לי אלא לקנא ולהיאנח. ולקוות שהאפקט המתגלגל הזה, של מנהיג שבא מתקווה ולא מפחד, יגיע גם לפה בעיכוב סביר של שנה שנתיים. בינתיים כנראה שאין ברירה אלא ללכת על הגישה האידיאולוגית, ולספק לאופוזיציית השמאל העתידית עוד קול.

לפחות ממה שעולה מהפואטיקה של הבלוגייה.

אתה פתטי, לא מבין כלום

ולא יודע לכתוב

החנקתי פיהוק ועוד אחד כשקראתי את הפוסט

הלסת כבר התחילה לכאוב

לא חידשת, לא ריגשת, סתם העלבת

לא היית כותב ככה על מתנחל

רואים שאתה מהבועה של תל אביב

בגלל זה, אתה מבין, אני מרשה לעצמי גם לקלל

אתה שוב טועה, אתה שטחי

אתה סתם כותב כדי להשתחצן

חושב שאתה הכי הכי

אבל בעצם משעמם ומעצבן

אתה חסר רגישות, ממך ציפיתי ליותר

והטיעון שלך בעצם נכון לגביך

כל מה שכתבת, כל מה שאתה אומר

אמרו אחרים טוב יותר לפניך

אז

תסגור את הבלוג, תתחיל לארוז

אתה כל כך גרוע, אני כבר ממש מיואש

אתה הרי אפילו לא יודע לחרוז

אבל מחר אגלוש לראות אם יש פוסט חדש

אם יש משהו שמקפיץ לי את הפיוז, זה סיסמאות חלולות, דמגוגיה בשנקל. כבר החלטתי לא לכתוב עוד פוסט מהז'אנר הזה – הטוקבקים האידיוטיים באמת עושים לי חלושעס בברכיים – אבל בדרך לעבודה ראיתי שוב את השלט של ליברמן, והתעצבנתי.

בלי נאמנות אין אזרחות זו אחלה סיסמה. כולנו יכולים להסכים איתה. כמו שכולנו בעד חיסול הטרור, למי שזוכר את ריקוד המקרופונים החינני של אריאל (אני ישן) שרון. רק שאז, כמה מעייף, צריך לבדוק מה הפרשנות לנאמנות. איכשהו נראה לי שליברמן מפרש את המילה קצת אחרת מאחרים. הפגנה דמוקרטית נגד פגיעה באזרחים בעזה, למשל, בטח מכשירה אדם לבילוי של כמה שבועות בלי משפט ועורך דין באיזה תא מצחין פלאס מכות יבשות.

נורא קל להתחבא מאחורי ססמאות. קחו למשל את הפייבוריט של הטוקבקיסטים בזמן המלחמה. יש רופא עזתי ששלוש מהבנות שלו נהרגו? הוא אשם, כי הוא בחר בחמאס. וגם אם לא בחר, אז מה. שיישא בתוצאות של הבחירות הדמוקרטיות שם. כאילו שמישהו כאן היה מוכן לשאת בתוצאות של בחירת איזה ביבי לשלטון. אנחנו נורא רוצים לנקות את המצפון, וזה מובן, אבל קצת בעייתי, מה לעשות.  

יש בריחה מכל מורכבות, מכל דבר שיש בו יותר מרובד אחד. הכל שחור לבן. כל הערבים – כולל מאות הילדים שהורדנו בעזה יפה יפה – אותו דבר. למה להבדיל. למה לא לעשות דמוניזציה ולגמור עם זה. גם כל השמאלנים אותו דבר. והימנים גם. למה להתעסק עם כל הספקטרום, אם אפשר ללכת על שני צבעים ברורים בלבד.

אולי אני צריך לנקוט מדיניות ליברמן גם בבלוג. רק אזרחים נאמנים יורשו להגיב, וכל טוקבק שמתנגד לשלטון היחיד הנאור שלי כאן יזכה למחיקה, שלילת תעודה כחולה ואולי אטימת עמוד הבית. שווה בדיקה.

לא יקרה כלום.

השמאלנים (סמולנים) לא יבינו "איך זה", יארזו ערכת קרקוף וסכין בין השיניים וייצאו לעזה. הממשלה לא תחליט על פלישה לעזה, מצרים ואיחוד האמירויות במקביל. חוץ משני אנשי תקשורת וחצי אף אחד לא באמת ישנה את דעתו על המצב. יהיו כותרות, וזעזוע, ואז כולם יתרגלו. ייקח כמה ימים, אבל יתרגלו. כי ה"לא יעלה על הדעת" של היום הוא השיגרה של מחר.

יהיה חומר מצוין לעיתונים, לטלוויזיה, לסאטיריקנים. פעם בכמה זמן צוות שיגור של גראד/קטיושה/קסאם יצליח במשימה ויהיו נפגעים, הרוגים, כותרות. "ככה זה לא יכול להימשך". ואז שוב, שיגרה. אחד מהמנגנונים ההישרדותיים המוצלחים של המין האנושי (חוץ מתת-הענף של הזוגיות, אבל זה נושא אחר).

זה מה שיקרה אחרי שהאספרסו הראשון יישפך. כלום. מה יהיה שובר שיגרה אמיתי? לא פחות מטיל גרעיני איראני, אני אומר. לא פחות.

 לפני יומיים תומר עמד ובעט בכדור, מהז'אנר שמחובר לחוט ומאפשר לך לשחק איתו בלי לרדוף אחריו. כשאמא שלו שאלה אותו מה הוא עושה, הוא אמר לה "אני מוציא את הזעם שלי". הילד בן 5, לעזאזל.

אלימות זה רע. ומי שמרביץ, ישמח תומר לעדכן אתכם בחכמת הגננות, הוא בעצם חלש. יופי. בשנה שעברה ילד אחד תפס לתומר את המקום הקבוע במפגש הבוקר בגן, וסירב, מעשה נוער גבעות, להתפנות. תומר, ברגע קלינט איסטוודי, לא חשב פעמיים ודפק לו אגרוף. מה שגרם לגננת לכעוס עליו. מה שגרם לו לבכות. מה שגרם לילד אחר לצחוק עליו, כי הוא בוכה. טעות. תומר הכניס אגרוף גם לו.

זה באמת לא בסדר, אבל אני מודה, שהתגובה הראשונית שלי הייתה גאווה גדולה. יש כאן דילמה, רבותי. כי מאחורי כל שמאלני נאור וחובב שלום, מסתתר ניאנדרתל עם נבוט. או אלת בייסבול. ברור לי שתומר היה צריך לגשת לגננת ולהתלונן על הילד שתפס לו את המקום. כמו איזה חנון. זה גם מה שהייתי אומר לו. אבל התגובה היצרית, הראשונית, הייתה משהו בנוסח "איזה גבר". מה לעשות, הקיום האנושי מורכב מדילמות שאינן תמיד פתירות. ניסיון לדו קיום בין הרגש לרציו, שכמו במזרח התיכון, לא ממש עולה יפה.

מה שמתחבר יפה למלחמותינו הצודקות והצודקות פחות באזור. אני לא מצליח לייצר התרגשות פטריוטית מהמבצע בעזה. אני חושב שמדובר באמת במבצע אין-ברירה, אבל רק כי השקענו שנים בלייצר את חוסר הברירה הזה באמצעות אימפוטנטיות פוליטית, זדון, טיפשות ומה לא. מצד שני, אחרי ששנים ישובי הדרום חטפו טילים, למה שאנשי חמאס לא יחטפו גם? צריך לעצור את המבצע מייד לפני שעוד ילדים ונשים ימותו, וצריך גם להיכנס באם-אמא שלהם. להראות להם מה זה, וכו'. אתם מכירים את הפזמון.

אני קצת מקנא בימנים פשיסטיים אמיתיים, וקצת לא מאמין לשמאלנים פציפיסטיים טהרנים. אצל רובנו הקלגס וההומניטר מתגוררים ביחד, מתחת לאותו עור. גם אצל תומר, שבועט בכדור במקום בחבר שעצבן אותו. אני שמח שהוא מוציא את הכעס ככה. אבל אני אשקר אם אומר שכשבריון חצר בית ספר כלשהו יחטוף ממנו סנוקרת, אני אצטער על זה.  

אין לי בעיה עם הפגנות נגד המבצע/מלחמה/ברדק בעזה. אני חושב שמי שמגדיר הפגנות שמאל כבגידה או פגיעה במדינה הוא דביל, או הבריז משיעורי אזרחות. דמוקרטיה בסיסית. וכן, גם לערבים ישראלים מותר להביע את עמדתם. שוב. המילה הזו, דמוקרטיה.

כל ההקדמה הזו שאומרת "תשמעו, גם אני שמאלנו (סמולני) נאור", באה כדי לתת רקע להסבר עד כמה עצבנה אותי הידיעה הזו: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3655235,00.html. חבר מועצת העיר תל אביב גויס למילואים, ולכן הגיע לישיבה במדים. וחטף צעקות מפעילי שמאל. זה איום ונורא.

אפשר להתווכח על פעולות שצה"ל מבצע. אבל לקבוע שהצבא לא לגיטימי, או שמדים הם אות קלון, זה מגוחך. גם שמאלני נאור עד קיצוני יכול להבין שיש צורך בצבא, באזור הספציפי הזה. להגדיר לובש מדים כפסול באופן בסיסי, זה מסוכן ומטופש.

אני יכול להבין ולהצדיק סרבני מצפון. אני יכול להבין אנשים שמסרבים לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, אני מעריך אותם ומוקיר אותם. אני יכול להבין הרבה דברים אנטי צבאיים ומלחמתיים. אבל פסילת אדם רק כי הוא משרת במילואים ו/או לובש מדים היא מחוץ לגבולות הסביר בעיני. לא קשור לכלום.

המונח החם של אתמול הוא אש ידידותית. עוד ביטוי חצי אורווליאני שמנפיקה המציאות המופלאה שלנו. מכבסת מילים על מטבעות שייצרה כבר סיכול ממוקד, צריבה תודעתית ועוד באז וורדס מעולות. כאן אני מניח שמדובר בסך הכל בעיברות של friendly fire, גיור של המכבסה האנגלית. וכבר יש הומור שחור, על צה"ל הכל כך יעיל עד שהוא מוריד בעזה כל דבר שזז – מחבלים, ילדים, חיילים.

כשהקשבתי בטעות לרדיו, בין דיסק לדיסק אסקפיסטי אחר, נפלתי על דיון בין רזי ברקאי לאורי אור על העסק ביש הזה, חיילים שחוטפים אותה מקולגות שלהם במקום מהאויב. הסוגיה הייתה האם למשפחות קשה יותר, כי הבן נהרג לא מאש האויב, אלא בגלל תקלה שכזו. זיהוי לא נכון. זו שאלה לא פשוטה. לכאורה מת הוא מת הוא מת. אבל העניין הוא במי שנשאר מאחור, וצריך לחיות. לבנות איזשהו סיפור, תובנות, הצדקות, שיאפשרו המשך חיים שפויים.

אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אמא של אחותי נפטרה בגלל סיבוך אחרי הלידה. אבא של ידידה טובה שלי נהרג בתאונת דרכים, כשהייתה בת שנה וחצי בערך – בגיל בו אני הייתי כשהתייתמתי. ועכשיו נשאלת השאלה האם יש באמת הבדל. זו שאלה שהטרידה ומטרידה אותי לא מעט. אני סבור שכן. גם למתים יש סטטוס, אבל חשוב מזה – יש כאן עניין של סיבה. הנה אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהתואר הראשון בתקשורת: אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כאוס. הם צריכים סיבה. הם צריכים להאמין שיש סדר, שהדברים בנויים כנראטיב כלשהו, ולא כרצף אירועים נטולי הקשר והיגיון.

מלחמה היא חתיכת סיבה. אבא מת כי הוא היה פטריוט בימים שלא התלווה למילה הזו ניחוח פשיסטי. כי הייתה מלחמת אין ברירה והוא הגן על הארץ. או אולי בגלל פשלה קולוסאלית של הדרג המדיני והצבאי. אבל הייתה סיבה. יש מדליה. יש טקסים. משהו להיצמד אליו. לפעמים גם לכעוס עליו – על הבחירה שעשה, על סולם הערכים שלו. אבא של אורלי מת בגלל עיתוי אומלל, אולי בגלל נהיגה גרועה של מישהו. למה אפשר להיצמד כאן? על מה אפשר לכעוס? איך אפשר למצוא סיבה שתמנע מרירות, תחושת חוסר צדק קוסמי ושרירותי? אין לי מושג.

אני לא יודע מה עובר על המשפחות של החיילים שמתו מאש כוחותינו. אם זה כואב יותר או פחות. אני לא יודע אם אפשר בכלל למדוד את עומק תהומות הייאוש והכאב שמוות בטרם עת גורם. סיבה או לא, זה מצלק לכל החיים. לא נרפא אף פעם באמת. אבל אולי, רק אולי, מוות בקרב מספק איזו נחמה קטנה, זעירה. נחמה שמוות מאותה אש ידידותית ארורה, מונע.

אני מניח שזה קשור גם לאופי ולנסיבות החיים של הנותרים מאחור. אבל איכשהו, בשורה התחתונה, אני מוצא את עצמי כואב יותר על ההורים של הנופלים מסיבות כאלה. אש כוחותינו, תאונה מטופשת בדרך חזרה מהחזית, המשך מיותר של עוד יום יומיים במלחמה כושלת. אני מניח שזה קשור למטען האישי שלי. לצורך שלי לעשות סדר בתוהו ובוהו של החיים. אבל ככה זה. עצוב לי עליהם יותר.

אני אוהב את עיתון הארץ. יש בו כותבים מוצלחים, מדורים מוצלחים, ואווירת מכובדות אליטיסטית שעושה נעים בשכמות עם הקפה של הבוקר. אני פחות אוהב את מה שקרה לו באחרונה.

נעזוב את מגמת הידיעות אחרונותיזציה שעוברת על העיתון, ומתבטאת בתפיסה העריכתית ובשינויי כוח אדם. אני יכול להבין, וזכותם. אבל על מה לעזאזל חשבו שם במהלך השינוי שעבר על העיתון בשבוע האחרון? הלוואי ויכולתי להיות זבוב על הקיר במשרד של דב אלפון.

מילא הפיכת הספורט לטבלואיד. כבר קברתם את חלק ב' – עכשיו מחזירים אותו לחיים, ודוחפים לתוכו קמצוץ מגלריה? ועוד עמוד בידור נדחף לחדשות? איך הוא קשור לחדשות, ומי ימצא אותו בכלל? ועכשיו, אם אני רוצה לקרוא את מה שקראתי קודם בגלריה, אני צריך לפתוח שלושה מוספים שונים?

אולי יש כאן תאוריית סופרמרקט – אם נכריח את הקוראים להסתובב בכל המעברים, הם יקנו סניקרס ליד הקופה בסוף. זו גישה דומה לזו שנוקטים באתרי אינטרנט לא חכמים – בואו נכריח את הגולש להגיע לכל מיני מקומות בדרך הכי לא נוחה, ובדרך נדחוף לו עוד כמה עמודים, עם פרסומות פרחוניות. הידד.

אבל לגולש/קורא אין סבלנות. ויש לו חלופות, והרבה. כולל, למשל, האתר של הארץ, או וואלה, או בכלל חומר טוב אחר. הוא לא יישאר וישוטט במדפים בין שימורי גדעון לוי לקורנפלקס ארי שביט. הוא יילך. ורבאק – תחזירו את הנדלזלץ, אתם שם בשוקן.

 יש מוזיקה שחוזרים אליה ברגעים מסוימים. זמרים-זמרות-להקות שהתקבעו כפתרון קבוע למצב נפשי כזה או אחר. בעיתות משבר לאומי, ספק קיומי, הרהור יומיומי או דיכאון תהומי – או סתם ככה – יש דיסקים שהם מפלט בטוח, המקום הנכון להצטנף בו קצת.

בשבוע האחרון חזרתי בפעם השד יודע כמה לברוס ספרינגסטין. כבר כתבו עליו ניתוחים מעמיקים יותר ממה שיהיה כאן – אני עצלן וכותב קצר, דאמיט – אבל מה שמעניין לגלות בהאזנה ה-7,213 היא שהאיש באמת לא מובן ולא מוערך נכון. ואני לא מדבר על הנשיא רייגן שחשב ש-born in the usa הוא שיר פטריוטי בגלל השאגה בפזמון, או על אמא שלי ששאלה אותי למה הוא חייב לצעוק, כשהייתי בתיכון.

הנה למשל השיר הזה, אחד השירים שפחות אהבתי בנולד בארצות הברית בהתחלה, והפך לאחד החביבים עלי. למה? בגלל תאוריית הפער, ותסלח לי המנומשת על הפלגיאט.

תסתכלו על הבוס מאושר. תקשיבו לעליצות ולעזוז שבהם הוא שר. זה נראה כמו האמא של השירים הכל אמריקאיים השמחים והסכריניים האלה לא? עכשיו תקשיבו למילים. הן מסתדרות יפה יפה עם התמה השלטת בחלק גדול מהשירים של ספרינגסטין. חלומות מוחמצים, שגרה אפורה ומייאשת, האשליה האמריקנית. כל הדמויות שמופיעות בשיר – כוכב הבייסבול של התיכון, היפהפייה של השכבה – תקועים בחיים קטנים ועלובים ומביטים אחורה בערגה אל העבר, אל השיא שאליו הגיעו מוקדם מדי ומהר מדי, ואחריו נשארים רק החיים בעליבותם. או כמו שהוא כתב ב-badlands: you spend your life waiting for a moment that just won’t come.

אז למה הבוס נראה ונשמע כל כך שמח? אולי כי הוא מביט באנשים האלה בחמלה. לא באכזריות חנוך-לוינית. אולי כי הוא חושב שאפשר למצוא בחיים האלה גם צדדים מוארים, וקצת שמחה. אולי.

הפער קיים גם במהופך. למשל באחד השירים היפים מ-darkness on the edge of town. הנה כמה שורות מ-racing in the streets, נהג מרוצי רחוב לא חוקיים שמדבר על המכונית שלו:

Me and my partner Sonny built her straight out of scratch
And he rides with me from town to town
We only run for the money got no strings attached
We shut 'em up and then we shut 'em down

זה נשמע מצ'ואיסטי, זה נשמע מתאים לגיטרות עצבניות והרבה רעש. אבל מדובר באחד השירים היותר מלנכוליים של הבוס. הוא שר את המילים בכזו תוגה מכמירת לב, שבא לבכות. כי הגיבורים שלו לא מלאים אדרנלין ואנרגיה, אלא יאוש.

וזה מה שמקסים בספרינגסטין. מתחת לכסות הכל אמריקאית, ולמוזיקת הרוק הדי מיינסטרימית, יש יסודות חתרניים, פוליטיים ומאוד מאוד אנושיים. הוא לא שר על החלום האמריקאי, הוא שר את שברו. הוא הבוס.