• הכל צפוי, הכל פחות או יותר ידוע מראש. תחושה של התקבעות, ריקוד, צעד קדימה, אחד אחורה, סיבוב במקום ושוב. ההרג הזה לא ישנה באמת שום דבר. זה די ברור לא?
   באחד מפרקי "מסע בין כוכבים" מגיעים אנשי הצוות לעולם ששרוי במלחמה תמידית. כדי להפוך אותה לתרבותית יותר, הצדדים כבר לא משתמשים בנשק אמיתי, אלא בהדמיה. צד אחד מדווח לשני על המקום בו התכוון להפיל טילים, המחשב בודק כמה אנשים היו נפגעים, ותושבי אותו אזור מוצאים להורג. בלי לכלוך, בלי נזק לתשתיות. כמה נוח.
  
• עדיין צריך לקחת ילדים לגן, לכתוב סמינריונים, לסגור את תקציב 2009, כל זה. וכשיש אייטמים טובים (ומפחידים) שקשורים אי אפשר שלא להתלהב, חלק מהמקצוע. ואחר כך לחטוף דיכאון מקריאת הטוקבקים המתלהמים, הגזעניים, החצי נאציים.
  
• פייסבוק בעסק. קיבלתי שתי הזמנות: אחת לקבוצת שתומכת בהפסקת הלחימה עכשיו. השנייה שתומכת במבצע בחום. התעלמתי משתיהן.
  
• יש לא מעט בלוגרים דעתנים ומודעים יותר ממני, שלא מתלהבים מרוחות המלחמה. שוקי גלילי מרכז את השמות.
  
• המאמר הזה של עמירה הס. מצוין.
  
• והשיר הזה:

  
  

• ובכל זאת: יש משהו נאיבי ומיותר בביקורת על ברק ומפלגת העבודה, ושילוב האינטרסים הפוליטיים בהחלטה לצאת למבצע. משני טעמים: המבצע הזה לא נולד לו לפתע. תושבי הדרום חיים תחת איום בלתי נסבל, הרגיעה נגמרה, אפשר למצוא סיבות בשטח. לגבי המידתיות של התגובה, והאם היתה דרך אחרת? זה כבר ויכוח שונה לגמרי.
  אבל עזבו. העניין המרכזי הוא שתמיד, בכל תקופה ובכל ממשלה, הפוליטיקה והאגו חברו לשיקולים נעלים יותר. מעטים המקרים בהיסטוריה שבהם מלחמה היתה נקייה משיקולים כאלה, אם בכלל. הם מרימים את ראשם הקטנוני בכל מערכה. בגלל זה לא סבלתי את "להציל את טוראי ראיין" של שפילברג, שמתעלם מזה לחלוטין. בגלל זה "שבילי התהילה" של קובריק הוא סרט כל כך מבריק וכואב.

מישהו שאני מכיר גילה לא מזמן שביצעו עליו חיפוש בגוגל. ברמה חדשותית זה קצת כמו לספר שבינואר די קר. כולם מחפשים על כולם. אתה בודק מידע על הבחורה שאתה עומד לצאת איתה, אתה מגגל לפני ראיון עבודה – לא משנה באיזה צד של השולחן תשב – אתה מגגל על בן הזוג החדש של הידידה הטובה שלך. על הבוס. הפסיכולוג. המורה. אחיך. על כולם.

רק שעל המישהו הזה אין מה למצוא. באמת, ניסיתי בעצמי. עצם החיפוש נתגלה בזכות מערכת הסטטיסטיקה של האתר במקום העבודה שלו, שבודקת את מילות החיפוש באמצעותן הגיעו אליו הגולשים. אבל מעבר לשם, אין מה למצוא. לא תמונה, לא בלוג, לא כרטיס בפייסבוק או בקפה דה מרקר, כלום.

שזה העניין האמיתי כאן. מתברר שאנשים כאלה נדירים למדי, בטח אם אתה משכשך בביצת התקשורת. כל מי שעובד בתעשייה הספציפית הזו משאיר טביעת נעל דיגיטלית גדולה למדי באינטרנט. כתבות, פוסטים, דיווחים באתרי הברנז'ה. מאוד קל לאתר מידע, לבדוק איך היא נראית, או מה אמרו עליו. ופתאום – אנשי הדממה, הנינג'ות של הרשת, קומנדו אנלוגי. אנשים שלא תמצאו עליהם כלום.

הנה תובנה לא ממש מדויקת, אבל מה אכפת לי: האנונימיים הופכים למיעוט. אם פעם פרסום היה נחלת מעטים, והרוב השקט היה בדיוק כזה – שקט ובלתי נראה, היום  אנשים שאי אפשר למצוא עליהם מידע בתקשורת ההמונים הם זן נדיר, נכחד, מוזר. ומתסכל. שיפתחו כרטיס איפשהו, רבאק.

תגיד אתה רושם? לא, לא רושם. שונא לצלם באירועים, או לרוץ לרשום ציטוטים מחוכמים של הילדים. זה קצת לצאת מהרגע ולהפוך לצופה מהצד. גם ככה יש לי נטייה להתייחס ככה לחיים, במקרה של הצאצאים אני לא רוצה. הבלוג זה כבר סיפור אחר.

הנה דילמה מוסרית קטנה. נגה מספרת לי על הקראת תקצירי ספרים בכיתה. כל תלמיד הקריא תקציר על ספר שקרא (היא בחרה בהוביט, הו הגאווה). הציון ניתן בעל פה, על המקום. בשלב מסוים אחת הילדות מתחילה להקריא, ונגה קולטת שמדובר בהעתקה, מילה במילה, של כריכת ספר. בלי למצמץ היא מודיעה את זה למורה. על המקום.

אני: "אבל למה אמרת למורה?"

נגה: "כי זה לא צודק. היו ילדים שהשקיעו וזה לא הוגן שהיא תקבל ציון מצוין כי היא העתיקה".

אין לי מה לומר על זה. האינסטינקטים החברתיים שלי, פרי שנים של תכנות, נזעקים. הבת שלי מלשנית? מצד שני, לא היה כאן זדון, אלא חוש צדק מפותח. משהו שמן הסתם יעבור שינויים ועיגולי פינות באופן טבעי עם הזמן. אני מחליט לא לומר כלום. בינתיים.

לתומר, בניגוד לכל יתר בני המשפחה כנראה, יש חוש עיסקי. הילד רוצה לפתוח מסעדה. אמא שלו תבשל, אני אהיה המלצר, או הקופאי. עוד לא ברור. התוכנית העיסקית: יבואו למסעדה המון אנשים, והיא תצליח. ואז יבואו אנשים עשירים. ואז – שימו לב – נעלה להם את המחיר. סטגדאש.

ועוד תומר אחד. הוא הסביר לסבתא שלו מה זו גרוויטציה. כוח המשיכה של כדור הארץ. בעברית, היא אמרה לו, קוראים לזה כבידה. הילד הנהן בחשיבות: "כן, גרוויטציה זה במדעית".

אני מניח שאחרים יכתבו עליו בצורה טיפה יותר מוצלחת או מתוחכמת. בסך הכל עשיתי עליו סמינריון בתואר ראשון בספרות, לפני כ-200 שנה. סמינריון שאני זוכר ממנו מעט.

אבל בכל זאת הרגשתי צמרמורת של צער כשראיתי את הידיעה על מותו. כשקראתי בפעם הראשונה מחזה שלו לא הבנתי כלום. אבל באמת כלום. לקחתי את הקורס הספציפי הזה משיקולי מערכת וסקרנות קלה. אחרי קריאת המחזה – "החדר" – התייאשתי. מה הוא רוצה?

הקסם הגיע אחר כך. כשלמדתי לפענח את הקוד, את השפה הפינטרית. המעבר הזה, מטקסט סתום וחסר משמעות למחזה מבריק, היה מרהיב. ההבנה של משחקי הכוח והשליטה באמצעות השפה הייתה מרתקת. זה היה אחד הקורסים הבודדים באוניברסיטה שהותירו בי חותם. וזה גרם לי להיות אסיר תודה. וקצת עצוב היום.

אחרי שהפוסט הקודם גרם לאמא שלי להתקשר ולתהות אם פיטרו אותי, חשבתי על העניין הזה של שליטה במילים. היא צדקה, אמא. פספסתי י' במילה די משמעותית, ואפשר היה להסיק שאכן אני נטול עבודה. למה היא חשבה שדבר כזה ייוודע לה באמצעות פוסט? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

יש פער גדול ביחס שלי לכתיבה בבלוג, לכתיבה עיתונאית, ולעריכה. כעורך אני קנאי לטקסט כמה שיותר בהיר ומובן. מעצבנת אותי כתיבה אליטיסטית במדיום שאמור לפנות לכמה שיותר אנשים. כשבמגזין שבועי גדול בעיתון של המדינה כותבים שם שרק כמה מאות תל אביבים מכירים, זה רע. ככותב זה כבר משהו אחר, לפעמים אני כותב משהו שכעורך הייתי מעיף. זווית הראייה מצטמצמת, הקשר לטקסט אחר – רגשי, קרוב – והידיעה שיש עורך שיעבור על הטקסט אחר כך מסירה ממני אחריות.

ובבלוג? כאן כבר יש קונפליקט. מצד אחד, זה הבלוג שלי, אני אמור להיות מסוגל לכתוב כאן מה ואיך שבא לי. רק שזו כמובן שטות גמורה. אני יודע מי קורא את הבלוג, ואני סופג ריקושטים. אמא שחושדת שתכף משליכים אותי לרחוב, או דואגת לנכד שלה פתאום, ידידות שתוהות עם הפוסטים מכילים מסרים סמויים לאקסיות, אקסיות שמתלוננות על פוסטים שבכלל לא קשורים אליהן, עובדים שתוהים אם העלבון בפוסט האחרון מכוון אליהם, וכו'. מעייף.

מצד שני הנסיונות לכתוב בלוג בשם בדוי כמעט אף פעם לא צלחו. בעיית זהות שכזו.

יש בעיה עם העניין הזה, של טקסט כתוב. תמיד חשבתי שאני כותב טוב. העדפתי לפלרטט בסמסים, לריב במיילים, לנהל שיחות ארוכות ורבות משמעות במסנג'ר. יש לזה לא מעט יתרונות, לכאורה. זה נשלט. אתה יכול לערוך את עצמך, לעצב את המסר, להדק אותו בקצוות, לארוז אותו בדיוק איך שאתה רוצה. וככה לדאוג שהצד השני יקלוט בדיוק מה שאתה רוצה שהוא יקלוט.

שזו כמובן שטות גמורה. באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי הצמידו לי מאמן אישי, קואוץ' לניהול וכל זה. בניגוד לציפיות הוא היה מצוין. אחרי שסיפרתי לו על מריבת מיילים עם קולגה כלבתית במיוחד הוא התפוצץ. מה פתאום לריב במיילים? תרים אליה טלפון ישר, או תיכנס למשרד שלה ותצעק. וזה עבד, כמובן. ולא למדתי את הלקח, כמובן. או לפחות לא עד הסוף.

כל האריזה והעריכה של המסר מאוד נחמדות. רק שאין שפת גוף, טון ואינטונציה, ואין שום שליטה על מה הצד השני קולט. זו אשליה של שליטה. זה פשוט יותר נוח, לי, להתחבא מאחורי הטקסט. אבל זה פתח לצרות. לעלבונות צורבים, סתם אי הבנות בגלל ניסוח או בגלל בעיות טכנולוגיות. בשלב מסוים צריך לעבור לדבר, עדיף פנים אל פנים. אין ברירה. ולכן: אם יפטרו אותי, אמא, אני ארים טלפון לפני שאשב לכתוב את הפוסט. מבטיח.

יש אנשים שהופכים לחברים הכי טובים של הבוס שלהם. שלא לדבר על כל אלה שקונים את עניין מקום העבודה כתחליף משפחה. רבאק, אמא שלכם מקסימום תבריז מבייביסיטר לילדים, אבל אין מצב שהיא תפטר אתכם כי התוצאות של הרבעון לא היו משהו. כלל אצבע – חתמת על מסמך שנוגע לאבטחה ומחשבים? אל תצפה לארוחות משפחתיות ותמיכה ללא תנאי.

תמיד הייתה לי בעיה עם העניין הזה, משני הצדדים. להיות חבר טוב מדי של האנשים שניהלתי, או להתקרב יותר מדי לבוס. היו ויש חריגים כמובן. איך אפשר בלי חריגה מהכלל. וכמו בדרך כלל, איכשהו דווקא כשסוטים מדרך הישר זה מתפוצץ יפה יפה בפרצוף. אבל באופן עקרוני זה בעייתי לי, להיות חבר טוב של מישהי שמחר יכולה להעיף אותי לשתות ערק על הספה בבית, או של מישהו שמחרתיים אצטרך לקצץ.

כשהייתי בטירונות לא הצלחתי להבין את עניין שבירת הדיסטנס. הבנתי למה צריך משמעת. כשרוצים שמישהו יקפוץ ממטוס, או ירוץ אל מול כדורים שורקים (או סתם יבזבז 3 שנים על עבודה פקידותית והמון אבטלה סמויה) – צריך להעביר אותו רובוטיזציה. הוא צריך לפעול בלי לחשוב יותר מדי. איזו מחיקת אישיות קטנה. המדים האחידים עוזרים, המשמעת גם. אני באמת מבין את זה. אבל זה לא אומר שאני צריך לחבב את זה.

בסוף הטירונות הגיע הרגע שבו האנשים שעד עכשיו מיררו את חיי החליטו פתאום שאנחנו בעצם חברים. זה הוציא אותי מדעתי. אתמול שלחתם אותי לרוץ עד לעמוד התאורה בזמן בלתי סביר לגמרי ובשעות לא ממש נוחות, צעקתם עלי, השפלתם אותי – ועכשיו אנחנו אחוקים? ואל תגידו לי שעושים את זה לכולם. כמו שאמר יוסריאן ב"מלכוד 22" למפקד שלו, מה זה משנה אם הגרמנים יורים נ"מ על כולם. מבחינתו הם מנסים להרוג אותו.

ישבתי בצד. זה ילדותי, אני יודע. קצת מפגר. אבל לא הייתי מוכן לשחק את המשחק הספציפי הזה. לא אהבתי את האנשים האלה. ולא היה אכפת לי שהם טרטרו אותי רק כי זה התפקיד שלהם. מילאו פקודות, בקיצור, מצלצל קצת מוכר. אני לא התכוונתי להפוך להיות פתאום "חבר" של מישהו שעשה לי רע. חברים שלא מרגישים צורך להעמיד אותי בשלשות יש לי מספיק.

עכשיו אני מוצא את עצמי שותה עם מישהי שנאלצתי לפטר. זה שהיא מקבלת את זה חצי בהבנה, ולא מנסה לגרום לי נזקים, מקל מצד אחד, אבל מעצים רגשות אשמה מיותרים מצד שני. מוזר, אבל עובד איכשהו. לא שזה אמור לסמן הקלות בכללים לעתיד. לא צריך להתחבר עם עובדים או בוסים, לא צריך לשבור מרחק עם אנשים שמרעים לך. גם אם הם רק שיחקו את המשחק לפי הכללים שלהם.

הבחורה עם הנמשים תהתה אם אנשים עוד בכלל מתייחסים לרשימות כאלה. ובכן כן. אני לפחות לקוח מעולה: תנו לי כותרת של 10/50/799 הדברים ש.. ואני מייד מקליק.

הרולינג סטון פרסם את רשימת 50 האלבומים של 2008, ואני מיהרתי לבדוק אם אני מעודכן, בסדר, בעניינים. אני יכול להצהיר על אינדיוידואליזם עד מחר, אבל כן, נחמד לי לראות שהמקומות הראשונים ברשימה יושבים בנגן הדיגיטלי שלי.

ההפתעה היתה במקום החמישי. אלבום חדש לג'ון מלנקמפ, מסוג האנשים שאתה מופתע לגלות שהם עוד בחיים. מלנקמפ התחיל את הקריירה עם שם הבמה ג'ון קוגר – צעד שלטענתו נכפה עליו על ידי המנהל הראשון שלו. בהמשך הוא הוסיף את השם המקורי, הסתובב תקופה מסוימת עם צמד שמות משפחה כאילו היה אשתו של גנרל ישראלי ידוע, ולבסוף חזר לשורשים ולמלנקמפ.

כל קרטועי השמות האלה היו סמליים למדי לאור מצבה של הקריירה של מלנקמפ. הוא הוציא אלבום ראשון שכשל ונזרק מחברת התקליטים. אחר כך הוציא אלבומים שהצליחו באופן סביר, אבל תיעב אותם. ב-1982 הוא הוציא סוף סוף אלבום שגם הוא חיבב. בערך. בראיון שנתיים אחרי הוא הודה שבתקליט היו רק 3 שירים ממש טובים. אבל מכאן והלאה הצליל שלו כבר התקבע על משהו שנשמע כמו האחיין הלא מוערך של ברוס ספרינגסטין.

לא שזה רע. היו לאיש כמה שירים לא רעים בכלל, ומודעות חברתית מעוררת הערכה. אבל די מזמן שכחתי ממנו, עד לרשימה של הרולינג סטון. לאלבום קוראים love, death, love and freedom, והוא מלנכולי, נעים ומצוין. ומאוד מתאים לחורף, בדקות הספורות שיש פה כזה. שווה בדיקה.

הקלקתי על הלינק בחשש, והפעם זה עבד. במקום ההודעה מהקולקטיב (בולשביקים?) הופיע שוב ממשק הניהול של הבלוג. עוד קצת התעסקויות והפוסט שהעליתי שנייה לפני שהכל קרס כמו בנק משכנתאות אמריקני גם הוא הופיע. הבלוג חזר.

חסרונו הפתיע אותי. אני בלוגר עצלן, אם בכלל אפשר לכנות אותי בלוגר. בטח יש תדירות מינימום לכתיבה. כל יום? פעמיים בשבוע?. אני כותב פוסט בתדירות משתנה, יכולים לעבור שבוע-שבועיים בלי שאכתוב דבר. אני לא באמת נחשף כאן, גם אם נדמה שבפוסטים מסוימים כן, זו אשליה. אני מודע מדי, בשליטה מדי. לכאורה הבלוג הזה לא ממלא שום פונקציה חשובה בחיי.

הוא נפתח ביוזמת יחצ"ן של אחד ממקומות העבודה הקודמים שלי. האיש החליט שברשימות מסתובבת הברנז'ה, וכדאי שגם אני איראה שם. כמובן שמדובר בשטות גמורה. אבל משהו בפאסון היוקרתי קרץ לי, ובכלל, למה לא. מאז הוא שם. על תדירות הכתיבה כבר דיברנו. אבל בדיקת האתר זה משהו אחר. אני נכנס כל יום לבדוק: כמה אנשים קראו את הפוסטים האחרונים? האם יש תגובות חדשות? אולי זה העניין. הצורך האובססיבי לדעת מי מקשיב לי, מי מתייחס.

בשורה התחתונה: גיליתי שכשהוא לא זמין הוא חסר מהצפוי. גיליתי שהמחשבה על 168 (169 עכשיו) הפוסטים שיאבדו מעציבה אותי. התעצבנתי על פוסט הערפדים שפספס את המומנטום – הייתי מרוצה ממנו, למרות שבדרך כלל דווקא הדברים שאני פחות מרוצה מהם זוכים ליותר קוראים. שמחתי מאוד שהוא חזר.

 ערפדים, קובע הרולינג סטון, הם אאוט. יש לו נימוק יפה: הם דקדנטים מוצצי דם שניזונים מאחרים. כלומר ברוקרים. ובעידן המשבר הכלכלי אה-לה 1929 שאנחנו חיים בו, הם כבר לא מתאימים. מי יחליף אותם? אנשי הזאב כמובן. הם מתבודדים, אנטי ממסדיים, שעירים ועצבניים – כלומר מעין אנשי צווארון כחול מרירים.

יש לא מעט ערפדים בשכונה שלי בזמן האחרון. ביום ראשון ראיתי את הפרק האחרון ב-true blood המענגת של HBO. בשלישי ראיתי את דמדומים, סרט הערפדים לנערות הורמונאליות בנות 13. טראש מטופש שמצחיק בלי ממש להתכוון לזה, אבל לפחות לא משעמם. הם מגניבים, ערפדים. שילוב של כוחות על עם רמיזות מיניות סליזיות למדי. וכל העניין הזה עם הדם, פותח פתח לכל כך הרבה אלגוריות ודימויים. יאמי. איידס? אובססיה והתמכרות? אלגוריה ליחסים הרסניים? רק תחליטו איזו פרשנות בא לכם להלביש.

ב-true blood אלן בול, שיצר את עמוק באדמה, בא ליהנות. יש שם כל כך הרבה פורנו רך שזה לא ייאמן. אבל אי אפשר להימלט מהרמיזות למאבק של הקהילה ההומוסקסואלית בדרך לשוויון והכרה. אולי כי מדובר בניואנסים דקיקים כמו רוזאן בר. אבל כשהסדרה מתייחסת לערפדים שגילו לבני האדם הפשוטים את זהותם כמי ש"יצאו מארון המתים" (out of the coffin), זה די היסטרי.

עוד המלצות מוצצי דם ליליים אישיות לגמרי:

 the lost boys היה סרט מגניב לזמנו. קיפר סאתרלנד היה מפחיד לגמרי בתור ערפד פאנקיסט ברוח האייטיז. היו שם גם שני ילדים בשם אדגר ואלן פרוג, שזה אידיוטי אבל משעשע. ואת דיאן וויסט המתוקה. וסיסמה לא רעה בכלל לסרט: sleep all day, party all night. It's fun to be a vampire. אהבתי יותר מאשר את יומנו של ערפד עם טום קרוז המעצבן, ואפילו דרקולה של קופולה, עם כל הכבוד והחיבה  לגארי אולדמן ולוינונה ריידר.

Fevre dream – ג'ורג' מרטין ידוע בעיקר בזכות ספרי הפנטזיה שלו. האיש לקח את טולקין, והכניס למתכון המון סקס ופוליטיקה. אבל לפני הוא הוציא את ספר הערפדים הזה, שמתרחש בדרום ארה"ב וכולל ערפדים על ספינות נהר במיסיסיפי, אי שם במאה ה-18. בפנים תמצאו עבדים, רובי ציד, סקס ויאוש. כמו ב-true blood, השילוב עובד יפה. מוצלח יותר לדעתי מ-salem's lot של סטיבן קינג.

הרעב – לא סרט כזה מוצלח, אבל שווה בזכות הסצינה הלסבית המופלאה בין קתרין דנב וסוזן סרנדון. כל כך סקסי שזה כואב. לפי imdb הבמאי הציע לסרנדון לשתות משהו לפני, כדי לארגן קצת אומץ. התשובה: אני לא צריכה לשתות כלום כדי להתנשק עם קתרין דנב. מלכה.

אנשי זאב תמיד נחשבו לאויב הגדול של הערפדים. מלחמת מעמדות שכזו. עיין ערך "מלחמת האופל" עם קייט בקינסייל במכנסיים מאוד מאוד צמודים, וההמשכון הממשמש ובא של "דמדומים". בשנה הבאה הם יקבלו תגבורת בדמות בניסיו דל טורו ברימייק לסרט אימה ישן. ויש להם שיר מגניב במיוחד. כמעט כמו שיר הערפדים ההוא של טאטו. כמעט.

ניב הדס, עורך וואלה תרבות, מעדיף לשתות בירה עם כריס מרטין מקולדפליי, ולא עם תום יורק מרדיוהד. מה שלא ברור במשפט הזה הוא למה זה צריך לעניין אותי.

הדס כתב ביקורת על התקליט החדש של קולדפליי, שהתפרסמה גם בוואלה תרבות וגם בגלריה. ליד הביקורת הזו באתר, מופיע סיכום של אלון עוזיאל על האלבומים שזכו לדעתו להערכת יתר השנה. מהרשימה אפשר ללמוד שעוזיאל מת על אלכס טרנר, שהוא לא מקשיב לבוני פרינס בילי וכשהוא כן הוא מגלה כמה צדק בהתחלה, ושבדיחות במוזיקה אף פעם לא עבדו עליו. וואו.

בסדר. אלון עוזיאל כנראה איש מאוד מגניב. אולי הוא גם מוכשר. אולי גם ניב הדס – הביקורת שלו על החדש של גאנס אנד רוזס, למשל, היתה מצוינת. אבל איך המגניבות שלהם רלוונטית לכתיבה שלהם? האם עניין הבירה באמת בא לומר משהו על ההבדל המוזיקלי בין הלהקות? האם כל כתיבת האני-ואני-ואני הזו, שמתאימה, נגיד, לבלוג, באמת אומרת משהו?

אני מצפה ממבקר שיסביר לי. שינמק למה המוזיקה של הלהקה גרועה, או מעולה, או סתם בינונית. אם הוא מתעקש לכתוב על מה הוא אישית אוהב או לא, שיעשה את זה באופן שיספק משהו לקורא. לא ככלי בשירות הזקפה של האגו.

הכתיבה בוואלה תרבות ולא מעט מקומות אחרים בעיתונות המקומית נראית לא פעם כמו זיון מוח של אנשים עם בעיות ביטחון והערכה עצמית, לאחד מהכיוונים בסקאלה. שימוש בנושא כדי לומר משהו מגניב על עצמם, במקום שימוש בעצמם כדי לומר משהו מגניב על הנושא. ב-30 רוק המציאו לזה שם – backdoor brag, הגנבת תשבחות עצמיות לדברים שאתה אומר על מישהו אחר.

זה לא שמישהו בוואלה המציא את העסק המעופש הזה. ניו ג'ורנליזם זה סיפור ישן, שסיפק להמון כותבים תירוץ לכתיבת-אוננות מעצבנת. אבל רבאק, לא נמאס כבר? אני מניח שיש כאן ניסיון לייצר זהות, אולי חיבור מסוג מסוים עם הקורא. להציג לו חבורת כתבים שאמורים להיות קצת כוכבי רוק בעצמם. לא נראה לי שזה עובד.

בוואלה תרבות יש אחלה מדורים ואחלה רעיונות, שסובלים כל הזמן מסוג של ריח נלווה מטריד. תוצר לוואי של שביעות רצון עצמית במצב ריקבון, כנראה. אם רק היו מורידים שם את מינון ה"אני" באייטמים, ומנסים קצת יותר – שוד ושבר – לנמק טיעונים, הוא היה אפילו אתר מצוין. כזה שהיית שמח לשתות בירה עם העורך שלו.