לא היה סיכוי לתפוס אותי באירוע כמו מלחמת המים בכיכר רבין פעם. המוני מדי לסנוב כמוני. מלחיץ מדי לאיש שצריך להיות בשליטה, שקשה לו להשתולל בפומבי, שצריך קצת זמן ואלכוהול לפני שהוא מסוגל לרקוד.

למלחמה הרביעית הגעתי כדי לספק תעסוקה לילדים. אין גן/ביצפר/קיטנה בשישי, וחם, וקצת השפרצות יכולות להתאים. לילדים. הסבר מעולה למקרה שכל מיני אנשים מגניבים ישאלו אותי מה יש לי לחפש בכיכר. הסבר טוב גם בשבילי.

הגענו אחרי שרכשתי שלושה אקדחי מים פושטים וזולים. מן הרגע הראשון היה ברור שכמו צה"ל במלחמת לבנון השנייה, אנחנו לא מצוידים נכון. הכיכר היתה מלאה אקדוחני הידרו חמושים ברובי ענק, צמדי אקדחים אימתניים, מיכלי מים על הגב, מחוברים בצינורות היישר לכלי המשחית. טענו את רובי המים שלנו – אחד כמובן לא עבד – והתכוננו. אחד המארגנים טיפס על סולם כדי להכריז על פתיחת האירוע, חטף סילוני מים מכל הכיוונים, ויאללה בלגאן.

תוך דקה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. ירינו לכל הכיוונים אבל לא היה לנו סיכוי. הילדים היו מאושרים, וגם אני, חוץ ממחשבה מודאגת פה ושם על האייפון שבתיק. תומר אפילו נכנס לקרב הרואי עם צמד עלמות חן, ואם רק היה מבוגר ב-17 שנה אולי היה יוצא לו משהו מכל העסק, חוץ מגופייה רטובה. הכיכר היתה מלאה באנשים צבעוניים שיורים מים כאילו אין מחר. היה בזה משהו מאוד משמח.

חזרנו הביתה לחים אך מרוצים. בדרך הפקנו לקחים: בשנה הבאה אנחנו חוזרים עם רובים גדולים יותר, ומשתלטים על הכיכר. ראו הוזהרתם.

3-4 שבועות אחרי תאונת האופנוע הידיים שלי חזרו לגדלן הנורמאלי. בימים הראשונים שאחרי התאונה הן היו כואבות ונפוחות. כנראה שהושטתי אותן קדימה אינסטינקטיבית כדי לבלום את ההתעופפות-נפילה מעל המכונית שבה פגעתי. זעזוע המוח מנע ממני מלזכור, אבל האצבעות שלי, פי 3 מהנפח הרגיל שלהן, היו ההוכחה. לא יכולתי לכפתר, לאגרף, להחזיק אשכול ענבים.

רק האגודל השמאלי נשאר נפוח, בתום תקופת ההחלמה. אחרי עוד יום יומיים הרגשתי משהו קשה במרכזו. בדיקה קצרה, משמוש וחיטוט ומהאגודל נשלפה פיסת זכוכית קטנה. לגוף לקח קצת זמן לדחוק אותה החוצה. בסוף זה עבד.

שמעתי עוד סיפורים כאלה. ידידה טובה שספגה מכה ממקור לא ברור בפניה בקומזיץ, ושנה אחר כך הבחינה בבליטה משונה על הלחי. הרופא שלף משם כדור של רובה אוויר. חבר שנפצע באינתיפאדה וגופו שיגר החוצה רסיסי רימון שבועות אחר כך. ועוד ועוד.

אבל המנגנון הזה עובד לא רק ברמה הפיזית. המכניזם האנושי צריך לפעמים זמן לעבד דברים, ולשלוף החוצה מסקנה או תובנה. אחרת אין הסבר לטקסי הזיכרון שבהם כמעט כל שנה, 35 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, מישהו פתאום מספר משהו שעד עכשיו נשמר בפנים. הסגן של אבא שלי היה צריך 30 שנה כדי לספר איך אבא הציע לו לבחור מוצב, והוא ענה לו שהוא המפקד, אז שיבחר בעצמו. 30 שנה זה ישב שם בפנים, מי יודע איזה עוד מחשבות מתרוצצות מסביב לעובדה הזו, עד שיצא. לך תבין.

לפעמים הרסיס הנפשי הזה לא יוצא. הוא נשאר, מכאיב פתאום ברגעים צפויים ולא צפויים, וחוזר להיות רדום. ראיתי את זה קורה השבוע – אין ממש מה לעשות עם זה, כנראה. יש דברים שפשוט חיים איתם. שהגוף או הנפש לא יודעים לסלק לגמרי. אפילו הזמן, מסתבר, לא מרפא הכל.

שני דברים שקראתי בסופשבוע התחברו להם יחד. הראיון המרתק של ארי שביט עם דוב יודקובסקי, והספר של תום שגב שאני קורא ברמת 2-3 עמודים בכל פעם, 1967. התחושה שעלתה משניהם מנוסחת בכותרת. ויש בזה משהו מרגיע.

כמו בכל תחום אחר גם בעיתונות יש נוסטלגיה לעבר הנפלא של פעם. פעם העיתונות לא הייתה מוטה כל כך, כל העסק הזה של הון ושלטון לא היה קיים, והפרינט היה גדוש תחקירים אמיצים וסקופים מפציצים. אז זהו, כנראה שלא. בין השורות עולה מהראיון תמונה אחרת. של אישי ציבור שזכו להגנה מפרסומים עצבניים מדי, על טשטוש קווים בין מחלקת המסחר והמודעות למערכת. לא רפובליקת בננות, לא שחיתות שגוררת ריקבון ואובדן – אלא פרגמאטיות מעגלת פינות, על סף הבעייתי. די מזכיר את הביקורת שמוטחת בתקשורת עכשיו.

הספר של שגב מייצר תחושה דומה. הוא מדבר בו על מצב הרוח ב-1967, לפני המלחמה. על חשש מחורבן בית שלישי, על "המצב" הכלכלי המייאש. מצב רוח שבדיעבד התברר כלא מוצדק עובדתית. אבל היי, מה זה משנה. מצב רוח הוא לא עניין רציונאלי. השינוי, אחרי המלחמה המאוד קצרה של אז, היה מדהים. שגב מדגים את זה בצמד בדיחות פופולאריות – אחת לפני המלחמה, והשנייה אחריה. הראשונה אמרה שהאחרון שיוצא מן הארץ דרך נתב"ג, שיכבה את האור. השנייה הייתה על צמד קציני צה"ל שמתלבטים איך להעביר את היום. אולי נכבוש את קהיר? שואל אחד. אבל מה נעשה אחרי הצהריים, עונה השני. קטעים.

פרק הזמן שמפריד בין צמד הבדיחות הזה קצרצר. האם באמת השתנתה המציאות האובייקטיבית בצורה כל כך קיצונית? האמת היא כנראה הרבה יותר רגועה ומינורית. מה שמשתנה הוא בעיקר תפיסת המציאות, לא העובדות עצמן. התנודות המטורפות הן לא פעם בעיקר בראש שלנו. מתחת למראית העין התזזיתית הזו, יש כנראה אבולוציה יציבה ושקטה הרבה יותר.

העניין עם היסטוריה הוא שסטינג טעה – ההיסטוריה כן מלמדת אותנו לא מעט. זה לא שמה שקרה בעבר יכול בהכרח לגרום לך להימנע מטעויות, כי כל מקרה שונה וידה-ידה-ידה. היסטוריה בעיקר נותנת פרספקטיבה. וזה טוב, בעיקר למצב הרוח.

מקומות שלא יודעים להעריך את מה שהמוזיקה עושה ללקוחות שלהם, דינם להיסגר, או להיחרב ברעש אדמה גדול. או משהו אפוקליפטי דומה. בשישי האחרון ישבתי בבר לא רחוק ממני, הבטי פורד, מקום שפעם החזיק בתואר הבר הכי מגניב באזור, בערך, אבל ירד מגדולתו. אני והפרטנרית שלי ישבנו על הבר, וניסינו לנהל שיחה, (זו היא שרצתה לבוא דווקא לשם מלכתחילה). אבל המוסיקה הרגה אותנו. וזה לא שהמקום תפעל פלייליסט ממוחשב – בבטי פורד החליטו להשקיע, וכמה מטרים מאיתנו עמד על פודיום קטן די.ג'יי רציני למראה, עם תספורת תל אביבית להפליא – כזאת שלא ברור איך היא מסתדרת עם כוחות הכבידה – וחירב את האווירה במקום. בצעד נואש עברנו החוצה, לחצר, ושתינו.

לא ברור מה היה יותר גרוע, הווליום או בחירת השירים. אפקט האוכל הגרוע במנות קטנות. הפוץ בחר שירי מיינסטרים משמימים במיוחד (living on the edge של איירוסמית', לא בלדת קיטש מצד אחד ולא מהשירים היותר בועטים שלהם, מפעם), ונתן בראש בדציבלים לנו ולשלושת האומללים הנוספים במקום. רוק און!

אם מקום משקיע בדי.ג'יי, זה אומר שהוא משקיע באווירה, באמירה. כשבטרקלין הצפוני שברחוב בזל שמים מוזיקת גלגל"צ, זו גם אמירה – אני בר סינתטי ומפונפן לאנשים שאוהבים את בזל. כשבסאצ'מו בפלורנטין מנגנים רוק משובח ובועט, כזה שגורם לך לשאול את הדי.ג'יי מי זה ולרוץ להוריד, זו גם אמירה – אנחנו מקום כל כך מ-גניב, שלא ברור אם אתם מתאימים, אבל תישארו כי אנחנו נחמדים. אבל כשאתה מביא די.ג'יי שבוחר מוזיקה שהיא מצד אחד גרועה, מצד שני לא מתאימה לאווירה ולשלב בערב, ומצד שלישי פשוט עושה רעש באוזן התיכונה – זה בלתי נסלח.

מוזיקה עושה מצב הרוח. התקליט הנכון יכול להרים אותך אחרי יום שבו העולם התיישב לך קצת חזק מדי על הכתפיים. הוא יכול להזיז לך את התחת, הוא יכול לגרום לך לרצות לגרד את עצמך מהספה ולצאת. והיחסים בין המוזיקה למצב הנפשי הדדיים: כמעט שנה לא יכולתי לשמוע את ג'ק ג'ונסון בגלל מישהי. מוזיקה יכולה לגרום להיזכר, להיות עצוב, להיות שמייח, להרגיש מלך העולם.

כשהתחתנתי החלוקה הייתה ברורה – היא מחליטה בנוגע לעיצוב, בגדים, מיקום, אני קובע לגבי המוזיקה. כי מבחינתי הפסקול הלא נכון יכול להרוס ערב, ופסקול אחר, באותו בר/בית קפה, יכול לעשות לך את היום. בערב שישי האחרון היא בעיקר עשתה לנו חשק לרקוד דבקה על הראש של הדי.ג'יי וללכת משם, למקום עם צלילים קצת יותר מוצלחים. אז הלכנו ודי.

קטע שכתבתי לויינט, והייתי מרוצה ממנו למדי, אז הנה הוא כאן. חלק מפרויקט של ערוץ התרבות של האתר לכבוד יום האב בארה"ב.

"שכחתי, ההתאחדות הפסיכיאטרית של אמריקה קבעה שזו לא מחלה. חבל, הייתי יכול להקים קרן על שם סטיבן קרינגטון לחקר המתרוממים. עכשיו, אם תסלח לי, אני צריך ללכת להתחתן". הציטוט הרגיש הזה (תרגום חופשי לגמרי), מופת לאב שמקבל בחום את יציאת בנו מהארון, מגיע מאחד האייקונים של טלוויזיית הטראש האמריקאית, בלייק קרינגטון, הפטריארך בשושלת.

בעונות הבאות של הסדרה עברה הדמות תהליך של עידון ומיתון רציני, הרבה בהשפעת השחקן שגילם אותו, ג'ון פורסיית. כנראה שפורסיית הבין איזו מראה מציבה הדמות מול הקהל האמריקאי, ונחרד. כי קרינגטון של תחילת הסדרה היה חתיכת בנזונה קשוח. "סלף מייד מן" שעשה כסף מנפט, מרפקים חדים ועקרונות מוסריים מפוקפקים .איש עשיר שמשקיע קודם כל בעסקים ואחר כך במשפחה, אבל לא מסוגל לקחת אחריות על העובדה שהילדים שלו יצאו פחות ממושלמים לפי סט הערכים שלו: סטיבן חובב הגברים, ופאלון חובבת הגברים לא פחות. בקיצור, הומו ושרלילה.

בזמן שהוא מצקצק בלשונו באכזבה על ערכי המוסר הירודים של הדור הבא, בלייק ממשיך לבעוט במתחרים מתחת לחגורה, חזק, ומתארגן על נישואים לאישה צעירה הרבה יותר ממנו, במקרה עד לא מזמן המזכירה שלו.

 לא ברור עם פול תומאס אנדרסון נמרח על הספה מול שושלת בשנות ה-80, אבל בלייק קרינגטון לא ממש רחוק מדניאל פליינביו, גיבור "זה ייגמר בדם": קפיטליסט חסר מצפון שמשפחה וערכים הם רק קישוט חיצוני חסר משמעות עבורו. אופרת סבון או סרט אוסקרים, זה לא באמת משנה. זה עדיין אותו אבא אמריקאי מחורבן. 

אני כבר כמעט בסוף של אחוזת דג'אני, הספר האחרון של אלון חילו, ואני מבולבל. מסלול הקריאה של הספר היה פתלתל, מבחינת התגובה שלי – בהתחלה התפעלתי, אחר כך כמעט איבדתי עניין והחלטתי שמדובר בגימיק שממצה את עצמו מהר למדי. ואז גיליתי משהו חדש.

אחוזת דג'אני מתרחש בישראל של סוף המאה ה-19. הוא מגולל את קורותיו של אגרונום יהודי שמגיע לארץ כדי לעזור למאמצי ההתיישבות, ומסתבך במערכת יחסים מורכבת עם אישה ערבייה, בעלת אדמות אחוזת דג'אני רחבות הידיים והדשנות באזור תל אביב של היום, ובנה הלא-לגמרי-בסדר-בראש. האגרונום חומד את האישה, ואחר כך גם את האחוזה, ומנהל גם יחסים מורכבים עם הילד. ומכאן מתנהל סיפור מורכב וצבעוני, כולל רמיזות להמלט ומקבת של שייקספיר.

היתרון והחיסרון של הספר הוא השפה העשירה והמקסימה שבה הוא כתוב. בהתחלה זה מענג. הספר מלא בז'רגון של התקופה, מה שהופך את היחס לסקס למשל למאוד משעשע. ויש בספר הרבה סקס. אלא שאז אתה מתחיל לחשוד שמעבר לסגנון ולגימיק אין כאן הרבה. הגימיק המרכזי המוצלח, הוא הנבואות של הילד, צאלח, שרואה בחזונו איך היהודים מגרשים את בני עמו, ובונים על שטח האחוזה שלושה מגדלים – עגול, מרובע ומשולש. הוא גם רואה בנבואותיו אדם עם שיער מוזר שעומד על הראש, איש עם רטייה על העין וכו'. המסר מובן. מהר מדי. באיזשהו שלב אתה מתחיל לחשוד שמעבר לגימיק, לשפה ולשלל ההפניות לסקס חלוצי פרוע, אין כאן הרבה. הדעה הזו התחזקה בעקבות ביקורת של צמד קוראות, שלא ממש התלהבו מהספר.

אבל אז החלטתי שיש כאן יותר. שהגימיק הנבואי אולי נחמד, אבל העניין האמיתי כאן הוא מערכת היחסים הסבוכה בין היהודים והערבים בספר, שאי אפשר שלא לראות בה מטאפורה ליחסים בין שני העמים שתקועים כאן ביחד. בשום שלב אין חלוקה ברורה בין מנצל למנוצל, כובש ונכבש ושאר ירקות. האגרונום שלנו נע בין תשוקה לאישה לתשוקה לאדמה, בין רצון עז ליישוב הארץ והתאווה לתהילה משלו. והערבייה שמולו, מנצלת אותו, לפחות בתחילה, לא פחות משהוא מנצל אותה.

שני הצדדים, יהודי וערבי, מוצגים כרב-גוניים ומורכבים, מופעלים על ידי תשוקות קטנות, רגשות לאומיים, כבוד ואגו. גם העיסוק בתענוגות הגוף, בא להאיר את הצד האנושי, ולא האידיאולוגי, שמפעיל את שני הצדדים. ובשורה התחתונה מה שנותר הוא תחושה של צמד יריבים מחובקים באמצע זירה, ולא מסוגלים או יודעים איך להיפרד. עצוב. קצת כמו מצב הדברים היום, בעצם.

הבהרה (היי אמא): ההורים שלי היו ממש בסדר, כשהייתי ילד. אין תלונות מיוחדות. אבל הטעם שלנו בכל מה שקשור לספרים-מוזיקה-סרטים היה שונה עד חסר קשר לחלוטין. שמעו אצלנו בבית גבעטרון ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה, וכבר כילד בגיל חד ספרתי זה דיכא אותי ועצבן אותי חליפות. היו בבית גם דברים אחרים – ספרים של דיימון ראניון ואליסטייר מקלין למשל – אבל הם היו שייכים לאבא שנפל ביום כיפור. קראתי אותם, אבל לא באמת היה עם מי לדבר עליהם.
 
את רשת ג' שמעתי פעם ראשונה ברדיו של מישהו שעבד עם אבא שלי. לגל"צ ולמוזיקה מזן חדש לגמרי עברתי אחרי שאמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שכולם ביקשו להעביר בשלוש ל"מה יש". תקליטים של דיפ פרפל מצאתי במדפים של הדוד המגניב, ועל לד זפלין המליץ פריק אחד, מהמעשנים (!), בתיכון. והיה גם את העיתון, שבזכותו קראתי את ההוביט, ואת קרוב המשפחה שהיה קצת יותר גדול ממני ובזכותו גררתי את סבא שלי למלחמת הכוכבים. והחבר בצבא שלימד אותי לאהוב את הפיקסיז ואת פרינס. והרשימה עוד נמשכת ונמשכת.
 
אם תערכו להורים שלי שאלון על אחד השמות שהזכרתי, עכשיו סביר להניח שהציון שלהם יהיה נכשל. וזה בסדר, אבל אני רציתי להיות קצת אחר. בגלל זה נגן האם.פי.3 של נגה מלא במופע הארנבות של ד"ר קספר, ברי סחרוף וג'ון לנון, יחד עם שירי פסטיגלים הכרחיים. בגלל זה הקראתי לה את ההוביט ואת נרניה, וקניתי את הנסיכה הקסומה והמבוך. וזה עבד.

גירסה מועדפת של הנודניק הממושקף

 
עד שהיא התחילה עם הארי פוטר. את הספר הראשון בסדרת הילד הקוסם ניסיתי לקרוא הרבה לפני שנגה ידעה לכתוב את השם שלה. הפסקתי באמצע. לתבשיל הקדרה של רולינג היה טעם מוכר מדי בשבילי, ואולי זה היה סתם סנוביזם. אבל נגה בלעה את כל שבעת ספרי הסדרה במהירות של נהג נאסקאר על אמפטמינים, ופתאום גיליתי שיש לה עולם שלם שאני לא ממש בקיא בו. שאלתי קצת, וגם בריג'ט קראה את הסדרה ועדכנה אותי פה ושם, אבל זה לא היה זה.
 
אחרי שחיסלה את השביעי בסדרה פנתה הילדה לקרוא את ההוביט בעצמה. היא מאוד אהבה, וסגרנו על שר הטבעות בכיתה ד'. ועכשיו, לרגל פרוץ שבוע הספר עם האחד פלאס אחד שלו, קניתי לה ספר חדש. "פרסי ג'קסון וגנב הברק" אמור להיות ההתחלה של סוג של הארי פוטר חדש, אבל במקום כשפים הוא מתבסס על המיתולוגיה היוונית. שזה כבר אחלה, כי בתור ילד-גיק מאוד חיבבתי את כל התפלצות והאלים שמסתובבים שם. ואיך שהיא תסיים לקרוא אותו, אני מתכוון לבלוע אותו גם. כדי שנוכל לשבת על הספה, אני עם קפה, ולשוחח על זה.
 
ברור לי שאני לא אוכל לקרוא, לשמוע ולראות את כל מה שהילדה תבחר לחבב. אבל אני בכל זאת מתכוון לנסות. אני רוצה להכיר את העולם התרבותי שלה, ולא פחות מזה רוצה להפגיש אותה עם היסודות שעיצבו את עולם תרבות הפופ שלי. אין סיבה שזה לא יעבוד. לפחות עד שהיא תגיע לגיל ההתבגרות. ואולי גם אז, יום אחד היא תגלה על המדפים שלי את לד זפלין 4, או את wish you were here, ותחשוב שאבא שלה דווקא בסדר. Dream on.

אני לא יודע מה היתה השעה שבה הצאצאה התעוררה. לקח לי זמן להבין איפה אני ולמה, ואני רק זוכר שהיה חושך. היא שאלה אם אפשר לישון איתי הלילה. מכיוון שאח שלה כבר חרפ שם, בועט לי בצלעות מתוך שינה כמו שרק הוא יודע, סירבתי.

אחרי כמה שניות שמעתי אותה מייבבת במיטה. לא סתם בוכה – יש כל מיני סוגי בכי לילדים. זה היה מהסוג המייבב, האמיתי. קמתי, מיואש. היה לה חלום, שלפי הגדרתה, היו בו כל הפחדים שלה. החלום כלל גנב שנכנס לבית של אמא, ואת החמאס, שחופר מנהרה לחדר שלה. והיא מפחדת, והיא לא רוצה למות.

העניין הזה עם החמאס חוזר על עצמו. הילדה בגיל שבו לחשוב על המוות ולפחד ממנו זה עניין טבעי. עם זה אני אתמודד (כאילו שיש לי ברירה). אבל דווקא החמאס? אללה יודע מתי בדיוק היא קלטה בחצי אוזן את העסק הזה עם החמאס והמנהרות באיזו מהדורת חדשות. אבל מאז זה נדבק. המצב הפוליטי-בטחוני המחורבן פה, נדחף לכל דבר.

הסברתי לה שהחמאס לא יחפור כל כך רחוק, ושגם אם כן, הם יגיעו לשכן הזקן והמעצבן מלמטה, ולא אליה. היא לא השתכנעה. הבטחתי לה שאם הם יבואו אני אגרש אותם, מתחיל לתהות בעצמי מה הטווח היעיל של מנהרה. אולי הילדה עלתה על משהו. איכשהו היא נרגעה בסוף, וחזרה לישון. יאללה הודנה.

יש לי חבר שבמסגרת השירות הצבאי המאוד מגוון שלו היה מפקד טנק. או משהו כזה. נזכרתי בו בעקבות הימים האחרונים. למה? סוג של משל: מדי פעם הוא היה פוקד על החיילים האומללים שלו לטפל במפלצת המתכת שלהם. מטבע הדברים זה כלל גם גירוז של המכונה. ואף אחד, אבל אף אחד, לא אוהב להתלכלך משמן מכונות, ועם בעלי הפטיש המסוים הזה הסליחה.

מכייוון שהוא היה המפקד, הוא נהג להסתובב ולפקח על האומללים. כשקלט את אחד מהם עושה מאמצים יוצאים מן הכלל להימנע ממגע עם השחור-שחור הזה, הוא היה ניגש אליו, תופס את הידיים שלו וטובל אותן בגריז. אחרי הצעד הזה, הוא הסביר, כבר לא יהיה אכפת לו להתלכלך. 

והנמשל. יש משהו מאוד מרגיע להגיע לשלב שאחרי שיא ההתפלשות, לא משנה באיזה תחום. אחרי תקופה ארוכה של לחץ וחששות אתה נכנס למין אזור רגוע, מקום עם פרופורציות מבורכות, וקצת שקט נפשי. לא שזה בהכרח ישרוד יותר מדי, אבל היי, זה נחמד.

קראתי את הטור הזה בויינט, ונמלאתי עצב גדול. למרות שכולם אומרים שמדובר בספין-תלוי-חקירות, אני דווקא קיוויתי שיש סיכוי לשלום עם סוריה, אולי אפילו ברמה שתשפיע על השירות הצבאי של הבן שלי (בעוד 13 שנה, אבל היי, הזמן אצן מהיר וחמקמק). אלא שאז בא הטור הזה של הד"ר עם השפם, והסביר לי שגם אם יש סיכוי לשלום – זה בעצם רק יוביל אותנו מהר יותר למלחמה. לרגע עבר בי זיכרון עמום ממשהו שקראתי, ספר של ג'ורג' אורוול נדמה לי.

וזה עצוב. כי אם אני מבין נכון, המסקנה המתבקשת היא להתרחק כמה שאפשר מכל הסכם עם אסד ודומיו באזור. לא רק להתרחק – הד"ר גם מסביר שרק כוח יגרום לסורים לוותר על לבנון, ורומז שמדובר באנשים מתרבות אחרת, שתמיד יעדיפו לפגוע לאויב ולא לסייע לעצמם. זה מאוד משכנע, מה גם שאני באמת לא מבין גדול בפוליטיקה וביטחון. בטח פחות מהד"ר. בטח גם פחות מצמרת צה"ל ומשרד הביטחון בתקופת בגין, שהזהירה שסדאת מרמה את כולנו, ואפילו צפתה שהמטוס שהוביל אותו לנתב"ג מוביל בעצם מחבלים.

אבל הם טעו. כך שאולי, רק אולי, גם הד"ר הנכבד טועה. אני מניח שגם על סדאת הוא היה כותב שהוא בן תרבות אחרת, שמבין רק כוח. ואולי, רק אולי, כדאי לקחת סיכון, להניח בכל זאת שלצד השני יש טיפת היגיון, גם אם הוא ערבי, ולנסות. להילחם ולפוצץ את כל האזור בפטרייה אחת גדולה, הרי תמיד אפשר.