הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.

מזמן לא קראתי ספר ככה, במכה אחת. את העמוד הראשון קראתי שנייה לפני ששער העלייה למטוס נפתח, את האחרון שעה לפני הנחיתה בניו יורק. בין לבין גם ישנתי וקצת דמעתי כמו ילד והשתדלתי שהדיילות לא יראו.

״אשמת הכוכבים״ של ג׳ון גרין הוא לא ספר שהייתי קורא בנסיבות רגילות. קודם כל הוא ״ספר סרטן״, ובאופן כללי ז׳אנר ספרי המחלות והדמע מרתיע אותי. הוא גם ספר נוער, אבל ספציפית כרגע זו דווקא היתה סיבה כן לקרוא אותו. קיבלתי עליו המלצה ממקור אמין, והבת המתבגרת האישית שלי קראה אותו ואהבה.

וזה העניין: אחת מהחלטות האבהות שלי, שעמדתי בה חלקית מאוד, היתה לקרוא ספרים שהילדים שלי קוראים. חשבתי שזו דרך טובה להתחבר אליהם, לייצר שפה משותפת, וגם להעביר אליהם את המורשת של ספרים שאהבתי והשפיעו עלי בילדות (מה שקצת פחות הצליח). 

אשמת הכוכבים נראה כמו משהו שמגשים את המטרה הראשונה: מדובר בסיפור אהבה בין נער ונערה חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה. זה נשמע רע, אני יודע, אבל זה כתוב מעולה. אין כאן כתיבה מצויצת ומפונפנת, אין חלוקה דיכוטומית למתבגרים מגניבים מדי והורים חד מימדיים. נראה שהסופר מבין ומכבד את הקהל שלו, וזה מקסים. הילדים מצליחים להיות שנונים ובעלי הומור שחור ועדיין להיות מתבגרים אמינים, וההורים שלהם קצת מגוחכים אבל גם חכמים ורגישים ומאוד מאוד אנושיים.

זה ספר עצוב, כמובן. לא צריך להיות גאון כדי להבין שרומן בין שני בני נוער שסוחבים איתם את ה-מחלה הקטלנית הגדולה לא ייגמר טוב. ולא, זה לא ספוילר. אבל מה שמציל אותו מנפילה ללא מעט בורות מלאי סכרין טובעני היא המודעות העצמית של הסופר, שבין היתר דואג לומר מגרונה של הדמות הראשית כמה אין לו כוח לספרות הז׳אנר. נראה שהוא מאוד מתאמץ – ומצליח – להוכיח שאפשר לרגש גם בלי להיות קיץ׳ ולדרוך ברגל גסה על בלוטות הדמעות.

ומה שהוסיף לעניין שבקריאה היה התהייה על איך נגה רואה את הדברים. היה לי ברור שבזמן שאני מזדהה עם נקודת המבט של ההורים, היא רואה דברים אחרת. ותהיתי מה היא חושבת על סיפור האהבה שם, ועל בנים–בנות בכלל, וניסיתי לדמיין איך היא רואה את הדברים. תרגיל מחשבתי לא רע בכלל.

בקיצור, מומלץ לקריאה, רצוי בלוויית טישו והורות לילדים מתבגרים. עכשיו גם עושים ממנו סרט, אגב. הנה הטריילר שנראה די מעפן.

אף פעם לא מאוחר מדי: בגיל 42, באדיבות מקום העבודה שלי, מצאתי את עצמי פונה שמאלה אחרי הדיילת במקום ימינה, למחלקת עסקים. ויש לומר – זה מאוד מגניב ומאוד לא הוגן.

החלוקה המעמדית במטוס היא דימוי מצוין לעולם המערבי הלא יציב שאנחנו חיים בו היום. מי שחווה כבר את הפינוק שבביזנס יכול לדלג לפסקה הבאה. למי שלא: ובכן, בזמן שמרחב הרגליים במחלקת תיירים (מי תרגם אקונומי לתיירים?) מספיק בקושי לטיריון לניסטר, במחלקת עסקים אתה מתרווח על כורסה מתכווננת שיכולה להפוך למיטה כשעדיין נותר מקום לעבור בין השורות. יחס המלצרים המעופפים לנוסע הוא כמעט אחד לאחד, יש תפריט יינות מגוחך, תיק כלי רחצה פה, מטלית חמה שם, ויחס אישי. התעוררת? דייל חביב יזנק .לשאול אם תרצה קפה, ויוסיף איזה מאפה קטן בצד.

וכל זה מאוד לא שוויוני, ומעורר תרעומת. בהשאלה לעולמנו נוסח דה מרקר והמהפכה החברתית – בקדמת המטוס יושב מיעוט שבע ונהנתן, ומאחור מצטופפים כל היתר. מה היה קורה אם היו מבטלים את המחלקות, ומסדרים את המושבים אחרת, עדיין לאותו מספר נוסעים? כולם היו יושבים באותם תנאים, מרווחים יותר ממחלקת תיירים היום, ונהנים משירות טוב יותר וקצב קבלת קפה תכוף יותר.

יש שתי בעיות עם התאוריה הזו, אני יודע. הראשונה כלכלית – כרטיסים למחלקת עסקים ומחלקה ראשונה יקרים הרבה יותר, וסביר להניח שאם המחלקות הללו היו מבוטלות, מחיר הכרטיס הרגיל היה עולה. כל זה לא פוגע בסמליות של המצב כמובן.

הבעיה השנייה שזה לא הוגן כשאתה בתיירים, אבל כיף גדול כשאתה מתרווח במחלקות היוקרתיות. ואין להכחיש, חלק מההנאה נובע מהידיעה שאתה נהנה מפריביליגיה שאין לאחרים, מהיחסיות מול המחלקה שמאחור. למה שמי שיושבים מקדימה יוותרו על התענוג, ולמה שהיושבים מאחור יוותרו על הסיכוי להשתדרג? זה מה שמחזיק את הסדר החברתי הקיים לא? העשירים נאחזים בהון, העניים מנסים לטפס למעלה במקום למוטט את השיטה. זו כנראה הסיבה לכך שאף נוסע לא הוביל הסתערות על עגלת ארוחת הבוקר בפרונט.

אני ממתין למטוס החברתי השוויוני הראשון. מבטיח לקנות כרטיס. גם אם לא תהיה מטלית חמה כשאני מתעורר.

האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.

כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.

לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.

רעמים וברקים בליל חורף קר

אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.

אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.

אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.

אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.

מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.

מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. 

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.

תגובה לאיום קיומי: אני עומד בקצה השני של הסלון ומניף ידיים באוויר בתנועה שאמורה להפוך אותי לחיית  טרף מאיימת. בתגובה הילדה פורצת בצחוק של ספק שמחה ספק פניקה קלה, ומכסה את הפנים בידיים. שום ניסיון להימלט.

הסוואה: אני מודיע מראש שאני תכף מגיע הביתה, ועומד לטרוף את הננסה. כשאני נכנס המנומשת והיא מתחבאות מתחת לשמיכה על הספה. "יש כאן ילדות שאפשר לטרוף?" "לא!", מצייץ קול קטן מתחת לשמיכה. "אין כאן".

הסוואה 2: אנחנו משחקים מחבואים. "אני אתחבא" היא מודיעה, ורצה למקום הקבוע. אני מתחיל לחפש: "איפה קרני?". היא רצה החוצה: "הנה אני!".

רמייה וכחש: היא מודיעה לאחותה שאבא מרשה קורנפלקס. כשאחותה שואלת אם אפשר לוודא את המידע עם אבא, היא עונה בפסקנות: ״לא״.

הפרד ומשול: "רק אבא ייקח אותי לגן". "רק אמא תעשה לי מקלחת", ואז אחרי, היא מסובבת את הסכין: "היה כיף עם אמא במקלחת". זה עובד גם ברמת האח והאחיות – היא מזהה את זה שמשתוקק הכי הרבה לקצת יחס ומפנה כתף קרה.

קולוניאליזם: "זה שלי מהבית". על כל דבר שלא מחובר לקרקע. רציונאל של כובש: "אני רוצה לשבת במקום שלך, כי זה המקום שלי". ודיכוי אקטיבי: "כל השמיכות שלי. תבכה".

ניצול משאבים:  "תשיר לי ראש כרוב. עוד פעם. תספר לי את כל הסיפורים האלה. תרקוד."

תחנונים ופנייה ללב שלך: "אל תטרוף אותי. אני לא עייפה. אני רוצה משהו טעים."

חמידות יתר:  

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.

התשובה לשאלה בכותרת – למה בחר קוונטין טרנטינו בפלופ של דיסני כאחד מעשרת סרטי 2013 שלו – נראתה ברורה אחרי 20 הדקות הראשונות של הסרט. הנה הרפרורים למערבונים קלאסיים שאני ספרתי בפרק הזמן הזה: "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס". וזו רק ההתחלה. בהמשך חיכו "הטוב, הרע והמכוער" ואלוהים יודע מה עוד. אני בטוח שהחמצתי לא מעט קלאסיקות.

אבל זה מעבר לציטוטים פנימיים ודאחקות הוליוודיות. מה שהופך את "הפרש הבודד" לכישלון מרתק היא העובדה שמדובר במעין מפלצת פרנקנשטיין, שחוברה לה יחדיו מחלקים של סרט קיץ הוליוודי, מערבון קלאסי, וסרט נקמהנוסח טרנטינו. כל זה, בגוף של סרט דיסני. אין מצב שהתרכובת הטראגית הזו יכולה באמת לעבוד.

מוצג א': האיש הרע. הנבל הראשי שמוצג בתחילת הסרט (וויליאם פיכטנר, שמישהו ייתן לו כבר תפקיד ראוי באמת) נוהג לאכול את לבבות אויביו/קרבנותיו. רצוי לחתוך, לשלוף ולתת ביס בעודם בחיים. קניבל בסרט של דיסני, מעניין.

מוצג ב': האיש הטוב. הוא מתחיל כפציפיסט שלא מוכן לגעת באקדח, ומאמין בחוק, כלומר בשיטה. הוא מסיים את הסרט עם אפס אמון במערכת, ונכונות מלאה לירות כדי להרוג. גם אם לצד השני כבר נגמרה התחמושת. נוקם חסר עקבות עם מנטליות של הארי המזוהם? לגמרי טרנטינו-סטייל. אבל כאמור, מדובר בסרט של דיסני – אל תצפו לספירת גופות גבוהה.

לפחות לא ברמת האיקסים על חגורת הפרש. אינדיאנים וחיילים דווקא מתים בסרט כמו זבובים, בסצינת טבח נטולת דם ומטרידה למדי דווקא בגלל זה – שוב, כי זה סרט של דיסני. בקיצור – מתחת למעטה ה"לכל המשפחה" מסתתר סרט נקמה אנרכיסטי-פשיסטי אלים להפליא. משהו שטרנטינו היה עושה איתו דברים משובחים.

הפרש הבודד הוא החמצה. הוא היה יכול להיות מערבון מעולה , והוא היה יכול להיות סרט קיץ מגניב לילדים. הוא מנסה להיות גם וגם, ולא ממש מצליח. ועם כל זה – הוא עדיין מוצלח מכמה תועבות קיץ שתומר ואני ראינו ביחד. כמו ג'ון קרטר, לא ברור למה דווקא הוא כשל. שווה לתת לו הזדמנות שנייה בבית.

תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.