בלי הקדמות מיותרות: קראתי כמה ספרים וחשתי דחף מסיונרי:

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס. 

מדובר במעין כתבת מגזין ארוכה, או אם לנסח את זה באופן אופטימי יותר – בספר קצר. מגזין הרפר'ס שלח את הסופרלשיט תענוגות נוסח ספינת האהבה, או מנו ספנות. שבעה ימים בקאריביים על אוניית ענק מאובזרת עם המון תיירים אמריקאיים ושלל פעילויות ואלכוהול. פוסטר וואלאס הפך די אופנתי בשנים האחרונות (הוא התאבד ב-2008, תמיד צעד  טוב לקריירה), ובטח ראיתם את הקליפ הקצת מתחכם ההוא.

התוצאה מיזנטרופית ומצחיקה ומדכדכת. וואלאס כותב על המכונה המשומנת היטב שמתעקשת לא רק לגרום לנוסע לעסוק בשלל פעולות שמוגדרות מראש כמהנות, אלא גם לעצב את התודעה שלו ואת תפיסת החוויה שלו מראש. הוא מנסה להבין איך החדרנית הסקסית שלו יודעת להגיע ולנקות ולסדר, בלתי נראית, בכל פעם שהוא יוצא מהחדר, חושד שרב החובל רוצה לחסל אותו, ואוכל המון. באחד הקטעים הנוגעים ללב, שידברו אל כל סנוב באשר הוא, צופה וואלאס במיאוס בהמוני התיירים האמריקאים שיורדים מהספינה אל חוף דרום אמריקאי של עוד מדינה ענייה. ואז מבין שגם אם הוא נשאר על הסיפון, הוא בהגדרה חלק מהם. אין מפלט.

בסופו של דבר מעבר לכתבת מגזין יש כאן ביקורת חברתית ותרבותית מיואשת ומייאשת. אבל מצחיקה.

למה: מצחיק, חכם, קצר וגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.

One Kick / צ'לסי קיין  

אולי אחד הספרים הכי מטרידים שקראתי בזמן האחרון ובכלל. לכאורה מדובר בספר מתח-נוסחה-טיסות. הסופרת, צ'לסי קיין כבר אחראית לסדרת ספרי מתח אחת, וגם הספר הזה מוגדר מלכתחילה כראשון בסדרת ההרפקתאות של קיק לניגן. שווה להעיף מבט בעמוד הבית של הגברת קיין. בלי ליפול למלכודות מגדריות, כל חוויית האתר לא משדרת עומק ורצינות. הפאביקון (האייקון ליד הלשונית בדפדפן) של האתר שלה הוא אקדח, למשל.

הגיבורה של הספר היא בחורה שנחטפה בילדותה, ובילתה חמש שנים עם החוטף וזוגתו, אחרי שטיפת מוח יעילה. היא קראה להם אמא ואבא, ועשתה כל מה שאמרו, כולל השתתפות בסרטי פורנו ילדים שהופצו ברשת והפכו לפופולריים להחריד, כן פורנו ילדים, על ההתחלה. הספר נפתח בפשיטת האף.בי.איי על הבית והצלתה. עשר שנים אחרי היא שרוטה לחלוטין, ועם אובססיה לכלי נשק משלל סוגים, אמנויות לחימה ומקרי ילדים חטופים. וגם לחוטף שלה, שנותר חי בכלא, פוטנציאל למערכת יחסים נוסח קלריס-חניבל לקטר שאינה נעימה לקריאה.

מכאן זה מתגלגל בערך כמו שאתם חושבים. קיק (השם החדש שאימצה לעצמה, אפילו הורה אמריקאי לא היה קורא ככה לילד. אני מקווה.) היא סוג של בלש פרטי נוסח ספרי לי צ'יילד/מייקל קונלי, אבל מסתובבת בעולם המטריד והקריפי להפליא של פדופילים וסוטים. הספר נע על הקו המאוד דק בין כתיבה טובה ולגיטימית, לסוג של פורנוגרפיה לא נעימה. וגם אחרי שסיימתי אותו אני לא בטוח מה אני חושב עליו. הוא קריא, הוא מותח, הוא מעניין. נצלני? אני לא יודע. לא להורים? סביר להניח. פמיניסטי? הסופרת היא אישה, והגיבורה היא לכאורה אישה-קרבן שמתמודדת ומשיבה מלחמה, אבל כאן טמונה בעיני אחת מהבעיות של הספר – הוא מתעקש על דמויות גבריות חזקות שקצת מחבלות בקונספט הגירל-פאואר.

למה: מותח, מטריד ומעניין, וכזה עוד לא קראתי.

וזרח השמש / ארנסט המינגווי 

ספר שהתחלתי פעם ונטשתי באמצע, ועכשיו חזרתי אליו וסיימתי בעקבות המלצות נלהבות. אני יכול להבין את עצמי מלפני שנתיים שלוש – הוא נע בין קטעים מופלאים של כתיבה רזה ומדויקת, לתיאורים משמימיםשגורמים לסבל כמעט פיזי. מדובר בסיפור אהבה טראגי באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואני מניח שבייצוג של "דור האספרסו" של אז.

קראתי את הספר באנגלית, החלטה לאו דווקא מוצלחת בגלל השפה הארכאית (לקח לי זמן להבין ש-tight פירושו שיכור). מנגד זה ייצר שיחה מעניינת עם אפרו-אמריקאי מקשיש על דלפק ארוחת בוקר בניו יורק. יודעי דבר טוענים שהתרגום החדש לעברית מוצלח ומומלץ. עוד אזהרה קטנה – אחת מצלעות המשולש הרומנטי הוא יהודי, ובהתאם לרוח הזמנים בהם נכתב הספר (לפני מלחמת העולם השנייה) יש רוח אנטישמית קלה שמנשבת פה ושם.

השיא מתרחש על רקע מלחמות השוורים בפמפלונה בספרד, ועד כמה שזה נראה לי ספורט מתועב, הכתיבה של המינגווי עושה חשק עז להיות שם. כמה שתיאורי מסעות הדייג של הדמות הראשית משעממים, ככה תיאור קרבות השוורים והמשולשים הרומנטיים שנוצרים ומתפרקים בין הדמויות מרתקים. וליידי ברט אשלי, שכובשת גברים ואז נוטשת אותם אחרי שרקדה סטפס על הלב שלהם בסטילטו היא דמות מופלאה. הייתי שמח לצאת איתה לבר.

למה: כתיבה משובחת כשהמינגווי מפסיק עם תיאורי הנוף, עוד שורה ברזומה התרבותי, וברט, הו ברט.

ובפינת האובר-גיקים: Born Again / פרנק מילר ודיוויד מזוצ'לי 

 מדובר בקומיקס ישן למדי (1986). קראתי אותו שוב אחרי לא מעט שנים, והוא עדיין מעולה. למה קראתי אותו שוב? כי מרבל מפיקים סדרת טלוויזיה לפי אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי, דרדוויל. אחרי שבן אפלק ביצע בו סיכול ממוקד בסרט הרע מ-2003, נראה שגירסת הטלוויזיה הולכת להיות סוג של תיקון. Born again הוא סיפור דרדוויל הטוב ביותר, ובין סיפורי הקומיקס המוצלחים ביותר בכלל. פרנק מילר הפך בינתיים לשם יחסית ידוע גם מחוץ לקהילת הגיקים, בזכות 300 וסין סיטי, קומיקס הפכו למדיום שכולם מכירים, אז יאללה.

מדובר בדוגמה מצוינת למה שאפשר לעשות בתוך המסגרת של קומיקס גיבורי על והקומיקס קוד – מעין צנזורה עצמית שקובעת שחוברות קומיקס לא יכללו סקס, פטמות ואלימות גרפית מדי, כמו בבלייזר ובסדרות אמריקאיות (של הרשתות, לא הכבלים). בתוך הגבולות האלה מילר בונה סיפור שכולל מעט מאוד תלבושות לייטקס, ומתמקד בהתפרקות מוחלטת של הגיבור, כולל אובדן שפיות, ובנייה מחדש. בגדול: האויב המושבע של דרדוויל מגלה את הזהות הסודית שלו, ומחליט, במקום פשוט להרוג אותו, להרוס את חייו בכל אמצעי החל ממס הכנסה ודרך שוטרים מושחתים והאשמות כוזבות. זה לא ספוילר, זו רק ההתחלה, והמוקד כאן הוא לא קרבות אפיים, אלא תהליך נפשי שעובר על הדמות הראשית. לא פחות.

הקומיקס כתוב מצוין ומאויר להפליא, וכולל אמירות ביקורתיות על הממסד באשר הוא, והופעות אורח של דמויות שראיתם בקולנוע בשנים האחרונות. תענוג.

למה: כי זה מעולה, זה למה. וכהכנה נפשית לסדרה, אוטוטו ב-2015.

יש לי דרקון על הרגל. כמו הקעקוע הראשון, היה לי ברור שגם זה צריך להתבצע יחסית מהר ובלי יותר מדי מחשבה, אחרת זה לא יקרה. הקעקוע הישן, לוגו של בטמן מלפני תשע שנים, מתחבא על הכתף מתחת לחולצה. העבודה עליו לקחה פחות משעה. הדרקון הצריך שני מפגשים, של כמעט ארבע שעות ביחד. ובקיץ הוא גלוי לגמרי. וכאב רצח.

מכיוון שבשני המקרים קיבלתי את ההחלטות מהר, ההסברים הגיעו אחרי מעשה. גם כי אני צריך להסביר לעצמי, גם בגלל תגובות של הסביבה, שנעות מהתלהבות לפרצוף תמה-עד-מיואש.

בשני המקרים היה לי ברור שהקעקועים צריכים להיות דברים שישמרו על אותה משמעות גם בעוד עשר או עשרים שנה, ומן הסתם מחוברים להעדפות התרבותיות-גיקיות שלי. על הגבול בין קלישאה לנצח. אבל אם מתעקשים אפשר למצוא בזה משהו מעבר.

הדרקון יושב במקום גלוי כי יש דברים שיצאו החוצה, וכבר אי אפשר להסתיר. הצד האפל, שדים פנימיים, שמחזיקים אותך ברגל ומזכירים לך שהם שם. אין מה להחביא, אין טעם לנסות להסתתר. והוא עומד בניגוד לקעקוע הראשון, סמל של דמות שהיא מעין אידיאל דמיוני. אם מתעקשים על פסיכולוגיה בגרוש – איד ואגו? אולי.

אני אוהב את איך שהוא יצא. ומאוד מתחשק לי כבר עוד קעקוע, אבל דרקון אחד בחיים זה מספיק.

לא מזמן ראיתי סרט אימה מוצלח למדי, אחרי כמה שנים של הימנעות מהז'אנר. The Conjuring מומלץ לא מעט בגלל המודעות העצמית שלו, וגם כי הוא מפחיד. נורא. ונזכרתי איך ולמה למדתי לחבב סרטים כאלה. אני מניח שזה קצת כמו רכבות הרים (שאני לא אוהב) – החופש שבפחד נשלט.

The Conjuring. מפחיד אבל פחות

התחלתי לחבב סרטים מפחידים איפשהו בסוף שנות העשרים שלי. לא אהבתי את הז'אנר לפני. אני זוכר את עצמי חוזר מחבר בשנות התיכון, אחרי שישבנו בחבורה לצפייה לילית בנוסע השמיני. הרחובות של רעננה היו חשוכים וריקים. זו רעננה, אין מה לעשות ברחובות. והיה, תאמינו או לא, ערפל, והכלבים – זו רעננה, בתים פרטיים וכלבים – ייללו. זו היתה דרך ארוכה מאוד עד הבית. לא הבנתי למה הייתי צריך את זה.

ואז, אחרי שכבר התחתנתי, ובעיקר אחרי שהפכתי לאבא, התחלתי לחבב סרטים שמקפיצים אותך על הספה. הייתי רואה אותם לבד, כשהזדמן. מכבה אורות, מתקרב למסך, ונותן ללב להאיץ פעימות. והם עדיין היו מפחידים, אבל אחרת. לא היתה בעיה להירדם אחר כך, נאמר.

כי באיזשהו שלב בחיים הפחדים שלך הופכים לגדולים ומעשיים. עם כל הכבוד לרוחות ודמונים וחייזרים, יש המון דברים מאיימים הרבה יותר ביום יום. שלל חרדות הורות מצמיתות, ואינספור אפשרויות לפגיעה וכאב בחיי היום יום גם בלי דרמה מיוחדת, בלי ששערי השאול ייפתחו, בלי קללה מסתורית שהוטלה על נדל"ן כלשהו. אתה מגלה שיש דברים אמיתיים לגמרי שלא יתנו לך לישון. אתה גם מגלה שלפעמים אתה יכול להיות גם המפלצת בסיפור, ושפחד וכאב עובדים לכל הכיוונים.

וסרטי אימה הופכים לאסקפיזם. למנה של פחד מרוכז עם חוקים ברורים, והיגיון, והתחלה וסוף. לפחד יש שם, והוא משהו חיצוני שמובס, לא משהו פנימי שצריך לחיות איתו. לסרט יש גם אורך מוכתב מראש, לא הנצח שעובר כשחבר טוב מגויס ל"מבצע" בעזה או כשצאצא מאחר לחזור ואי אפשר להשיג אותו בטלפון. ואין פלא שגם בארץ התחילו לעשות כאלה, ואפילו מוצלחים. ועכשיו אני מחכה להקרנה הבאה. קצת פחד מרוכז לוורידים עושה טוב.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

לכאורה אין שום קשר בין שני הסרטים שראיתי השבוע, אבל הם הסתדרו לי יפה משני צדדים של אותו רצף.  

מתחת לעור עם סקרלט ג'והנסון כולל המון סצינות עירום של הכוכבת ומינימום עלילה. למרות העובדה בתחילת המשפט הקודם זה סרט כמעט בלתי ניתן לצפייה. הוא עובר מסצינה לסצינה, כמעט בלי עלילה, כולן נראות מאולתרות עם שלל שחקנים סקוטים אלמוניים. ג'והנסון היא מעין חייזרית שצדה גברים בודדים, לא משנה למה – לא רוצה להרוס למזוכיסטים ביניכם את החוויה. באיזשהו שלב הדברים משתנים, אבל זה לא באמת מוסיף או גורע. כי הסרט הוא מעין אלגוריה, שמתעקשת להישאר אלגוריה, והודף בבוז כל ניסיון להיות מעניין.

וזה מרגיז אותי. התחושה שלי במקרים כאלה היא שהיוצר הופך את חוסר היכולת שלו לדגל שהוא מניף בגאווה. זה לא שהוא לא יודע לספר סיפור, לעניין את הקהל ולהעביר את המסר שלו. הוא לא רוצה. הוא מעדיף להיות נאמן לעצמו, להיות לא מסחרי, בלה בלה בלה.

בביקורת הזו בוואלה מצוין שמתחת לעור גורם ל"מנועים קדושים" של ליאו קראקס להיראות קומוניקטיבי. "מנועים קדושים" הוא סרט מעולה. לא מובן חלקית, אם לא לגמרי, אבל מרתק. לא מדובר באלתור שמתעלם מהעובדה שיש קהל באולם. הוא חידתי ולא מפוענח אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הוא נראה כמו יצירה מוקפדת שמישהו חשב עליה עד הסוף. "מתחת לעור" משמים, וגרוע מזה, האלגוריה  די ברורה מאליה והניחוח שעולה ממנו הוא של שביעות רצון עצמית עצלה. אבל היי, סקרלט ג'והנסון כה יפה.

מצד שני יש את "דיברנו מספיק" החמוד להפליא. אין כאן כמעט סאבטקסט, ואין יומרות. זה סרט כן וישר על רומן בין שני גרושים שנמצאים איפשהו בסוף שנות הארבעים תחילת החמישים שלהם, על כל הבעיות שמגיעות עם מטען כבד שנסחב לו מהעבר. אני מניח שבתור מי שמערכת יחסים נראית לו כרגע כמו קונספט מדע בדיוני היה לי קל יותר להתחבר לסרט הזה מאשר לענייני חייזרים. אבל בכל זאת, מדובר בסרט שמצליח בעיקר להיראות אמיתי. לא מתייפייף, לא סכריני, מאוד מציאותי. ועם כל הכבוד לג'יימס גנדולפיני הי"ד, ג'וליה לואיס-דרייפוס לוקחת אותו בהליכה. היא מקסימה.

יש הבדל בין לא מסחרי ללא קומוניקטיבי. אם אתה כותב ספר או מביים סרט אתה בהגדרה מייצר דיאלוג, או תקשורת, עם קהל. אם לא מעניין אותך להיות קומוניקטיבי, אל תיכנס לזה. לא חייבים להתחנף לטעם השולט, לרדד את המסר, להגיד הכל באופן ברור מדי – משהו ש"דיברנו מספיק" חוטא בו מעט. אבל אם הבמאי מנסה לגרום לי לסבול רק כדי שאבין שמדובר באמנות אנטי-מיינסטרימית אני אחזור לפייסבוק, ואסתפק בהצצות בסצנות שבהן הגברת ג'והנסון מורידה חולצה. תודה.

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. 

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.

האישה הטובה 

אחרי הפסקה חזרתי כדי להשלים את פרקי העונה החמישית של הסדרה שאני כל הזמן שוקל לנטוש. היא סדרת רשת בעולם של נטפליקס ו-HBO, היא סדרת עורכי דין נוסחתית, זה ישן.

וזה מצוין. מה שמפליא זה היכולת של היוצרים לשחק על המסגרות והמגבלות של טלוויזית רשת – מילים גסות, סקס ואלימות – עם המון מודעות עצמית והומור דק. לפעמים נראה שהמגבלות והחוקים הנוקשים רק עושים ליוצרים טוב. במקום להראות שלל שדיים וישבנים אה-לה משחקי הכס, הם צריכים לחשוב.

וזו גם סדרה שמאלנית לגמרי, שחוגגת על נושאי זכויות אזרח וממשל שרומס אותן. כל העונה סובבת סביב האזנות סתר, מצלמות אבטחה ושאר אמצעי מעקב, וסביב השימוש המעוות שהרשויות עושות בהם.

סוכני ש.י.ל.ד

מה שמוביל באופן מפתיע לסדרה הזו, שאכזבה בפרקי הפתיחה, ושלא הייתי שורד אותה אלמלא הפכה לסדרה שתומר ואני רואים יחד. זה הפך לבילוי הגברים-גיקים שלנו, וצלחנו את הפרקים הראשונים כדי לגלות שמשהו נבנה כאן, ושפתאום דברים מתחברים – גם בסדרה, וגם עם האירועים של קפטן אמריקה השני. שזה מרשים, ומעניק לסדרה פתאום עומק שלא היה לה.

חשוב מזה, היא משתלבת עם אווירת הפרנויה של קפטן אמריקה, ומעלה שוב תחושת חרדה מזרועות ביטחון דורסניות שאי אפשר לבטוח בהן ובכוח העצום שבידיהן. כמו ב"האישה הטובה", גם כאן הכוח הזה מוצג בהתחלה כספק הכרח מוצדק, ומידרדר מהר מאוד לרמיסת זכויות בסיסיות ועיוות המציאות.

24

ג'ק באואר, בטח היה מצביע לנפתלי בנט. יש משהו מטריד ובעייתי ב-24, תמיד היה. היא לוקחת את העניין הזה של המטרה מכשירה את האמצעים כמה צעדים קדימה: עינויים, הוצאות להורג, הכל הולך. 24 לא היתה סדרה טובה באמת אף פעם לטעמי. שחקנים לא מספיק טובים, עלילות ודיאלוגים קצת קלושים. אבל עבור כל שניים שלושה פרקים של סדרת אקשן סבירה, קיבלתם רגע טלוויזיוני מהפכני. ג'ק באואר מוציא להורג פושע ואז כורת את ראשו רק כדי להיכנס במסווה לכנופיית עבריינים שמאיימת על שלום האומה. באואר מורה לבתו לירות באדם חסר הכרה שרדף אחריה קודם לכן עם אקדח. נראה לי שהרעיון ברור.

העניין הוא שאם בהתחלה זה נראה מוצדק, בהמשך קשה לצופה הסביר לא להרגיש שיש כאן בעיה. מה גם שבסופו של דבר באואר נפלט/נבגד על ידי המערכת, ומתחיל את עונת הקאמבק כנרדף בעצמו. כמו אנשי ביטחון במשטרים טוטאליטריים, הוא מגלה כמה קל להפוך לטרף של המערכת שאתה משרת.

אם בסדרות שהתייחסתי אליהן למעלה המגמה הליברלית ברורה ומדוברת, ב-24 היא עולה מלמטה, בין הסדקים, מתוך הסאבטקסט. לא היה מתחשק לכם להסתובב בעולם של ג'ק באואר. ואולי בעצם כולנו חיים בו.

לנפתלי בנט זה בטח לא מפריע.