מתחילת היום הרגשתי מעוך וחלוש, ובערב היה לי קר, למרות שהמעלות בחוץ עדיין באווירת אוגוסט. המדחום הראה 38.5. קרסתי למיטה. 

זה היה סיפור של 24 שעות, בלי תסמינים אחרים. הוא הגיע אחרי שבועיים קשים ומדכדכים, שילוב של פרידה קשה וחבר ששיתף בשורות מרות במיוחד. שבועיים בסימן של סוף רע. היה לי ברור שהדברים קשורים זה בזה.

הגוף שלי החליט שהשבועיים האחרונים היו יותר מדי מהכל, בשילוב פחות מדי שינה, ולקח הפסקה יזומה. לא הבנתי שאני צריך לעצור רגע ולנוח? הוא יחליט בשבילי. 

לא ראיתי את זה בא, יש משהו מתעתע ביום יום. אני מנהל שיחה דרמטית ואז הולך לעבודה. מקבל חדשות של חיים ומוות ומכין אוכל לילדים. השעון ממשיך לנוע קדימה באותו קצב. יש בזה משהו לא סביר, בלתי נסבל. אני זוכר את התחושה אחרי שאבא שלי נפטר. כאילו האדמה רועדת בעוצמה בלתי נתפסת אבל חוץ ממני אף אחד לא מרגיש. 

כך ששבועיים אני מסתובב בעולם כאילו הכל כרגיל. נפגש עם חברים, מקפל כביסה, קורא ספר, מתעדכן בחדשות ועובד. ומתחת לפסאדה הזו יש מועקה ויגון וחוסר הבנה. כי הכל ברור והגיוני ובלתי נתפס בעת ובעונה אחת. 

זה קשר גורדי, אין דרך להתיר את זה. אני לא מסוגל לעצור הכל ולהודיע שהיי, אני קורס פה רגע, לא להעביר לי שיחות. לטוב ולרע הצורך להמשיך לתפקד חזק ממני. הישרדותי. כי האוכל לצאצאה לא יכין את עצמו, העולם ימשיך להסתובב, המטלות לא ייעלמו. 

אבל יש קו גבול בלתי נראה בחול. וכשאני חוצה אותו החום עולה ומבוגר אחראי דמיוני מכריח אותי לעצור ושולח אותי לנוח קצת. ל-24 שעות שבהן אזוז פחות ואחשוב ואשהה בתוך העצב. אחר כך אפשר להמשיך.