עוד שיר אחד

אני לא זוכר בדיוק את הפעם הראשונה שבה הילדים שלי השמיעו לי מוזיקה שלא הכרתי. יכול להיות שזה היה בדרך לפעילות של הצופים. הסעתי את תומר וחבר, ובדרך הם ביקשו לשמוע אלבום שלא הכרתי של ה״פו פייטרס״. כשחזרתי הביתה שמעתי אותו שוב, ושוב.

כשהייתי ילד סוכני התרבות שלי היו ברורים ומוגבלים: הרדיו, ובמידה פחותה הטלוויזיה. אחר כך נכנסו לתמונה חברים שהשמיעו לי דברים שהם אהבו. העולם היה לינארי ואנלוגי, והמוזיקה התחברה לשלל חוויות ראשוניות: מעבר לתיכון, חברים חדשים, חברות.

איפשהו בשנות העשרים המאוחרות זה התחיל לדעוך. קצת קשה יותר להתחבר למוזיקה חדשה, הכבלים הרגשיים הדרושים לא שם. ואז הילדים שלי התחילו להתבגר. הם עברו למושב הקדמי של המכונית, ומי שיושב ליד הנהג, כך הוחלט, הוא הדי.ג׳יי. הם לקחו את המוזיקה שהשמעתי להם צעד קדימה, ופתאום תומר משמיע לי שיר שלא הכרתי של ה״רד הוט צ׳ילי פפרס״, ונגה מתלהבת מאלבום של ״גרין דיי״ שלא שמעתי.

ואז הם עברו לטריטוריות חדשות. ונגה שמה משהו ממחזמר חדש, ראפ על סיפור חייו של שר האוצר האמריקאי הראשון, אלכסנדר המילטון. תומר מנגן במכונית ראפר לבן בשם מק מילר, ואני מחפש אותו בספוטיפיי. ואחרי עשור או שניים פתאום לשירים יש שוב משמעות נסתרת, נוספת, קצת כמו בתיכון. בכל פעם שאני שומע את She looks to me של הפפרס אני נזכר בתומר לידי במושב הקדמי.

לפני קצת יותר מחודש הייתי בלוויה של אחותו של חבר אהוב. אחרי ההספדים המשפחה ביקשה להשמיע שיר שהיא אהבה. Drops of Jupiter, להיט פופ שהכרתי וחיבבתי, ופתאום נטען במשמעות חדשה. והוא התנגן במערכת ההגברה המוצלחת במפתיע, והרב רצה לעצור אותו כדי להתקדם בטקס אבל המשפחה התעקשה, ושמענו אותו עד הסוף. ומאז הוא חוזר ועולה לי בראש. כאילו גם המוזיקה והחיבור הרגשי אליה הם חלק ממחזור החיים. בהתחלה החיבור מרוכז בי, אחר כך נובע מהילדים שלי. ועכשיו המוזיקה מתחילה להגיע מסיומות וסופים. וזה הרבה פחות שמח, אבל משמעותי וחשוב לא פחות.