יצאתי מהמונית בתערובת של הקלה, אכזבה והלם קל. זו היתה נסיעה בת 20 דקות שבהן למדתי על הנהגת יותר משאני יודע על לא מעט מהאנשים שאני מכיר אי אילו שנים טובות. מצד אחד מתיש, מצד שני מי יודע מה הייתי מגלה אם היינו ממשיכים עוד קצת.

לא אני פתחתי בשיחה. אני סנוב של מוניות, ולרוב נהגי מוניות מצדיקים את הגישה הזו. פעם נכנסתי למונית שהתחביב המוצהר של הנהג שלה באפליקציה היה ״בעל טור על אוכל רחוב״. כתיבה ואוכל רחוב, מה יכול להשתבש? ביליתי נסיעה שלמה כשאני נאלץ להאזין לניתוח מקיף על מה ווייז, מקום העבודה שלי, עושה לא נכון. למדתי את הלקח.  

נהגת המונית הזו לא בדקה אם אני מעוניין לדבר או לא. מכת הפתיחה שלה היתה הרחוב שבו חיכיתי לה. מתברר שברחוב הזה בדיוק שוהה חברה טובה של אמא שלה כשהיא מבקרת משיקגו. אותה אמא שנפטרה מסרטן לפני חצי שנה, ובגללה היא לא לוקחת נסיעות לתל השומר כי טרם התגברה על העניין. כשהגענו לפנייה הראשונה כבר עברנו לבעלה – מבוגר ממנה, גרוש עם שני ילדים.

לא תרמתי הרבה לשיחה. מדי פעם השמעתי תגובה מנומסת, פה ושם אפילו שאלתי שאלה. משהו בה הפך את זרם המידע הבלתי פוסק לסביר, לא פולשני. אני מניח שחלק מזה נבע מההגשה. היא דיברה בנונשלנטיות, משתמשת באותו טון רגוע כדי לספר על הבן המתבגר של בעלה מנישואיו הקודמים, ועל טיפול הסרטן של קרוב משפחה נוסף' ביש מזל. שטף של דיבור מדוד ורגוע, לא הייתי יכול לעצור אותה גם אם הייתי רוצה. והאמת שלא מאוד רציתי. היה בה משהו מעורר אמפתיה, קירבה, אמון.

יצאתי מהמונית מסוחרר מרוב מידע. תהיתי מה מניע אותה לחלוק כל כך הרבה עם נוסע שסביר שלא תפגוש יותר לעולם. האם מדובר רק בהפגת שיעמום? חלופה לטיפול פסיכולוגי באמצעות זרים? ואם כבר הפגת שיעמום, אולי כל מה שסיפרה לי לא נכון? אולי בכל נסיעה היא בונה דמות חדשה, קורות חיים אחרים. אולי כל מה שסיפרה מומצא, אולי יש שלד עובדתי ועליו היא מוסיפה קישוטים, שדרוגים, עובדות חלופיות.

ב״עשיו״ של מאיר שליו, הדמות הראשית  הוא טיפוס מפוקפק למדי, שמספר על חיבתו לשיחות עם זרים, שאיתם הוא ״חולק את השקרים הכי אינטימיים שלי״. בסופו של דבר, אולי דווקא במפגש חד פעמי בין זרים גמורים האמת והעובדות חשובות פחות.

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.