זה היה שבוע שהתחיל בלוויה ונגמר ביום הולדת. בשני הייתי בלוויה של אחותו של חבר אהוב, בשבת נגה בתי המופלאה סגרה 27 שנים על הכוכב. ואם מישהו יגיד לי משהו על מעגל החיים ושאר קשקושי פרדס חנה כאלה אני לא אחראי למעשיי.

יום אחרי הלוויה, בארוחת צהריים בעבודה, מישהו אמר ״גורל״, ומישהו אחר ״מכתוב״, והייתי צריך להתאמץ להמשיך ללעוס ולשמור על שלוות נפש. אם יש משהו שהשבוע הזה חזר והוכיח, זה את עיקרון הרנדומליות של היקום. דברים קורים. לא תמיד עם סיבה. אישה באמצע החיים, בן זוג-ילדים-קריירה, מגלה יום אחד שהיא חולה, ומתה כמה חודשים אחרי. וזהו.

אבל בני אדם זקוקים לסיבות. הכי קל להתחיל עם האשמת הקרבן. מעשנים שמתים מסרטן ריאות, נהג פרוע שפוגש מעקה בטיחות, ועוד כהנה וכהנה. אבל לפעמים אין לקטגוריה קייס. סתם אדם מן היישוב, לא מעשן, לא שותה, לא עושה סמים. לא מצביע ביבי, חי את חייו עד שלפתע לרופא המשפחה יש משהו חשוב לומר לו. לפעמים זו גנטיקה, אולי גורמים סביבתיים, ולפעמים אין סיבה. סתם ככה, החיים עצמם.

אנשים אומרים ״גורל״ כי הם צריכים נרטיב. סיפור עם סיבה ותוצאה, שיעשה קצת סדר בכאוס שהוא המציאות. גם אני רוצה. לא מצאתי כזה בלוויה, רק עצב נורא שצריך לקבל ולחיות איתו. בדיוק כמו שבסוף השבוע הסתכלתי על הבת שלי וכמעט לא יכולתי להכיל את האושר. 

אנחנו מתוכנתים לחפש סיפור. חבר טוב אמר לי שכל אחד מאיתנו חי בתחושה שהוא הדמות הראשית, והאנשים סביבו הם דמויות המשנה בסרט שהם חייו. בסרטים הגיבור שורד עד לסוף הטוב. דמויות המשנה לא תמיד. אבל אם כל אחד מאיתנו הוא גם דמות משנה בסרט של מישהו אחר, אין בטחונות ואין ערובות. הכל יכול לקרות בכל רגע. עכשיו רק צריך ללמוד, איכשהו, לחיות עם זה.