סימני האלימות עוד ניכרו על פרצופו של האוסטרלי. הוא ישב מול המיקרופונים והעיתונאים, מחייך ומרוצה למרות האגרופים שספג קודם לכן, והיתה לו סיבה טובה – הוא ניצח. וכן, הבחור השני נראה הרבה יותר גרוע. לאוסטרלי קוראים רוברט וויטאקר, איש אמנויות לחימה משולבות ואחד מבכירי הלוחמים בליגת ה-UFC, וכשעה לפני כן הוא פירק את הצורה ליריב שלו בזירה. החלק השני של הטקס, עכשיו מול העיתונאים היה ברור וצפוי. אבל לוויטאקר היו תוכניות אחרות.

העיתונאים היו מוכנים, והשאלה המתבקשת עלתה מייד: האם הוא מתכונן להילחם על תואר האליפות בקטגוריית המשקל שלו, אותו הפסיד בשנה שעברה? הניצחון באותו ערב היה השני ברציפות מאז אותו הפסד, וברור היה שהבמה מוכנה לקריאת תיגר על האלוף החדש, כולל תאוות נקם, הבטחות לתוצאה שונה, ומדממת, איומים ושאר ניפוחי חזה מצ'ואיסטים. אבל וויטאקר חייך והודיע שהוא הבטיח לילדים לבלות איתם את חג המולד, ושבינואר עומד להיוולד ילדו הרביעי ואין לו שום כוונה לחשוב על קרבות לפני כל זה. 

העיתונאים לא קיבלו את זה טוב. בסדר, ינואר – האם תילחם במרץ או אפריל? וויטאקר הסביר בסבלנות שכשילדיו הקודמים הגיחו לעולם הוא היה טרוד מדי בקריירה ובמחשבות על היריבים הבאים, ועכשיו אין לו כוונה להחמיץ את הרגע. חג המולד, התינוק החדש, ואחר כך נראה. קודם ילדים, הקריירה והאנשים שמחכים לחטוף ממנו מכות לא יברחו לשום מקום. 

תנועת מי טו מתמקדת בגבריות רעילה ובנשים שנפלו לה קרבן, וזה מעולה. אבל גם גברים נפגעים מהסדר העולמי הישן. למעט מקום העבודה הנוכחי שלי, תמיד הרגשתי לא בנוח לצאת מוקדם יותר בימים בהם הילדים אצלי, ובאופן כללי להציב את הילדים לפני הקריירה. אצל הנשים שעבדו איתי, מנגד, זה נתפס כטבעי לגמרי. כשקולגה ב"ידיעות אחרונות" רצתה לסרב לטיסת עבודה שהוצעה לה, המליצו לה לתרץ את זה בחוסר רצון להתרחק מילדיה הקטנים. היא סירבה בתוקף בטענה שאף גבר לא היה משתמש בתירוץ הזה. זה היה נכון אז, ועדיין נכון היום. האידיאל הגברי השולט עדיין דוחק את הילדים לעדיפות השנייה, ולוכד גברים בסד של ציפיות להעדפת הקריירה והדחקת הרגשות.  

אבל וויטאקר, איש שחי בעולם שכולו ביטוי פיזי לאידיאלים הגבריים של פעם, מסרב לשחק את המשחק. העובדה שהוא מעולה במה שהוא עושה, ושהדברים נאמרו אחרי ניצחון מרשים ומובהק, רק הוסיפה להם תוקף. אף אחד לא יכול לטעון שמדובר בתירוץ, התחמקות, ניסיון להתאים את המציאות לנסיבות לא נעימות. וויטאקר נמצא בעמדת זינוק, ברור לכולם שהוא הבא בתור לקרוא תיגר ולנסות להשיג את התואר הנכסף. ולמרות זאת הוא מצהיר בבירור שלמרות ההצלחה והפוטנציאל, הילדים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. 

כשגבר מצליח מכריז מעמדה כזו שהוא קודם כל אבא ורק אחר כך איש קריירה, זה עושה טוב לכולם, גברים ונשים כאחד. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שבתחילת השנה הוא ביטל קרב גדול וחשוב כדי לתרום מח עצם לבתו החולה, קשה שלא להתאהב בו. וזה עוד לפני שרואים כמה יפה ואלגנטי הוא בועט לאנשים בראש. 

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.