אבא קום, יש מכות

בחמש בבוקר קמתי להכין פנקייק, לא הדבר הכי משונה שעשיתי במסגרת תפקידי כאב. תומר שאל אם ארצה לקום לראות איתו UFC, אירוע קרבות אמנויות לחימה. תחשבו איגרוף אבל עם בעיטות, מרפקים, חניקות וקצת יותר אכזריות. כל זה קורה בניו יורק והפרשי הזמן מאלצים אותנו לקום לפני השמש.

אני שמח לכל הזדמנות לקצת בונדינג עם תומר. אני לא יודע באיזו נקודה הוא חצה את קו הגבול בין ילד לנער. רגע אחד הוא ירד מההסעה, קטן וחמוד, וזינק עלי לחיבוק, ובמשנהו הוא מסרב להתחבק בפומבי, ארוך ורזה עם פרצוף פוקר. ההבדל המהותי הוא באספקת מידע מינימלית. לא עוד הימרחות בבית ושאלות וסיפורים. הוא בחוץ רוב הזמן, בצופים, עם חברים, ומתאמן באמנויות לחימה. מכאן העניין והנכונות לקום בחמש בבוקר כדי לראות אנשים מכים אחד את השני, ואם זה הגשר שאני צריך לחצות כדי להגיע לאי המבודד שהוא נער מתבגר, אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר אני חלק מהמגדר המסוים הזה, מכות זה אחלה.

 

לפני קצת יותר מ-14 שנה כשהרופא הכריז שהעובר-שיהיה-תומר הוא זכר, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היתה מה לעזאזל אני עושה עם בן, האם אני אמור לראות איתו כדורגל? לשחק בשכונה? הרעיון של להיות מודל לגבריות הלחיץ אותי, הרגיש לי כמו בגד לא במידה הנכונה. תומר לא התעניין מעולם בספורט, ואת הבונדינג שלנו עשינו בסרטי מדע בדיוני וגיבורי על. זה היה לי קל, וזה היה לי חשוב, חלק מהרעיון של הורות עבורי. ההורים שלי לא התחברו לעולם התרבותי שלי כילד. המפגש שלהם עם התרבות שצרכתי התבטא בעיקר ב״תחליש את הרעש הזה״, והרמת גבה מול קומיקס ו״מלחמת הכוכבים״ וספרי פנטזיה ומשחקי תפקידים. ידעתי תמיד שאם יהיו לי ילדים אשדל ואכריח אותם לאהוב את תרבות הגיקים שלי, ובלית ברירה אשקיע ואלמד דברים שהם יתעקשו לאהוב בעצמם.

מה שמחזיר אותי לחמש בבוקר, עם פנקייק חם ומייפל תעשייתי מול הטלוויזיה. תומר תקשורתי להפליא. בדרך כלל שיחות הווטסאפ איתו נמדדות בהברות בודדות, והשיחות בעל פה נעות בין משפטים קצרים לנהימות. "בסדר", "אני הולך", "אבל מה זה משנה". עכשיו הוא מסביר לי הלוחם הזה והפרשן ההוא, על ריתוקים ולפיתות. ומעבר לזה, יש אווירה של ביחד. אם ישאלו אותו אולי הוא יכחיש, אבל למי אכפת. אני מרוצה.

האירוע המרכזי מספק דרמה קטנה: ג'ורג' סיינט פייר, אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה של הענף, חוזר לזירה אחרי ארבע שנות היעדרות. כולם אוהבים את סיינט פייר, קנדי עם מבטא צרפתי כבד ועיניים כחולות וגישה צנועה וחביבה בראיונות ובסרטוני קידום הקרב. היריב שלו, בריטי שחצן בשם מייקל ביספינג, מסביר מה הוא מתכנן לעשות לזקן שקרא עליו תיגר. לכולם ברור מי האיש הטוב בסיפור הזה. אבל את תומר זה לא מעניין. הוא בעד ביספינג. לא הוגן שמי שפרש יחליט פתאום לחזור ועוד ינצח את מי שנשאר ונלחם ועבד קשה. אני מאוד מרוצה מהטיעון הזה, מהגישה שהוא מבטא. מהצצה נדירה אל המוח והאישיות של האדם שאני מגדל בבית.

אבל סיינט פייר מנצח. תומר מאוכזב אבל כבר מחכה לקרב הבא, מול מתמודד אחר, שבו סיינט פייר יחטוף. הוא מוכן לקבל דחייה קלה בקארמה והולך להתארגן לבית הספר. החלון נסגר, הגשר נסוג, אבל אני מקווה שמשהו מכל זה נשאר לשנינו בלב. עד הקרב הבא.

תגיות: , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: