החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

תגיות: , , , , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 responses to “החלק החסר בסיפור של הילדים שלי”

  1. Naama Orbach says :

    מעורר הזדהות, והגדול שלי רק בן 8. הפוסט הזה הוא הצצה את העתיד מבחינתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: