כל כך צעיר

״אנחנו עכשיו כמו רכבת הרים״, הוא אמר, ״בגיל שהוא בדיוק בשיא, אחרי העלייה למעלה, ותכף מגיעה הצלילה לתהום״. 

ישבנו עם עוד חברים בדרינק יום ההולדת החצי מסורתי שלי. הוא מבוגר ממני בשנתיים, ותמיד אמרתי לו שהוא הקנרית שלי. הציפור שכורי פחם לקחו איתם למכרה כדי לזהות מתי האוויר הופך רעיל. אם הקנרית במצוקה, כדאי לברוח. ״אין מה לעשות״, הוא אמר לי בחיוך זדוני, ״הקנרית גוססת״.

זה היה עוד יומולדת. לא מספר עגול, לא משהו יוצא דופן, בטח לא בתקופה המוזרה והאיומה הזו. כמו בכל שנה אנשים שאין לי מושג מי הם שיגרו ברכות לבביות בפייסבוק, בתי עסק איחלו לי במייל מזל טוב עם 10% הנחה, והזמן המשיך לזוז. ותומר כבר אמר לי: גם ככה אתה כבר זקן, אין טעם להתבאס.

ובכל זאת היו פה ושם הפתעות קטנות. יומיים לפני השותפה הקבועה לאימוני הבוקר שחולקת איתי תאריך יום הולדת הביאה לי מתנה מקסימה, ככה פתאום, בלי שום מחויבות חברתית, ובסוף האימון נשלפו עוגות קטנות לכבודנו, והדגישו שוב עד כמה הפך מכון האיגרוף לכמעט בית שני. 

ביום עצמו ישבתי עם נגה ותומר לארוחת צהריים שבה השתכרנו שלושתנו, מי יותר ומי פחות, בפעם הראשונה ביחד. מבעד לערפילי האלכוהול ראיתי אותם כפי שהם היום, בוגרים להכאיב ויפים, ובו זמנית ראיתי את הילדים שהם היו והתגעגעתי מאוד.

ובערב היה את מפגש החברים שהגיעו לשתות איתי לכבוד האירוע, כולל הקנרית, חבורה קטנה אבל מוצלחת. חזרתי הביתה מרוצה ושתוי במידה, ולמחרת בבוקר פגשתי בחדר המדרגות את רוברטה, השכנה הקשישה מלמעלה. היה לי יום הולדת, אמרתי לה. בן כמה אתה, היא שאלה במבטא אמריקאי. 52, עניתי. או וואו, היא אמרה. You're so young