סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

סיכום 2012 של הבלוג, באדיבות וורדפרס. מאוד מגניב. ולגבי מילות החיפוש יש לי רק דבר אחד לומר לכם: סוטים.

והנה קטע קצר:

4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 14,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 3 Film Festivals

Click here to see the complete report.

א' הוא איש חביב ומוכשר בתחומו. א' לא מצביע בבחירות. באופן קבוע. אין לו למי, הוא לא מבין בזה, כולם נשמעים לו משכנעים. ומה זה בעצם משנה. מה שא' לא מבין, הוא שההחלטה הזו לא להחליט תחזור יום אחד ותבעט לו בתחת. או במילים אחרות: למה זה כל כך מייאש לשמוע אנשים שאין להם למי להצביע.

איך זה בעצם עובד

זה פשוט: קולות זה עניין יחסי. אחרי שכולם מצביעים, סופרים את הקולות ומחלקים ב-120 – מספר חברי הכנסת. אם 120 אנשים הצביעו, כל קול שווה כיסא אחד בכנסת. אם 1,200 הצביעו, צריך 10 קולות כדי לקבל את הג'וב במשכן. זה הכל. העניין הוא שלמפלגות קיצוניות, או כאלה שמייצגות מגזרים מסוימים – חרדים למשל – יש מספר קבוע פחות או יותר של מצביעים. יש להן את החיילים שלהן. כך שככל שמספר המצביעים הכללי קטן יותר, הן מקבלות יותר כוח, יותר חברי כנסת משלהן. כך שכשא' לא מצביע, הוא בעצם נותן עוד קול לאנשים שפועלים בניגוד לאינטרסים שלו.

מה יקרה אחר כך

א' ירצה מתישהו לקנות דירה. אולי מישהי תסכים לעשות איתו ילדים, שיגיעו למערכת החינוך. הוא יגלה שהדירה עולה המון, ושמערכת החינוך מכניסה גם יד לכיס, בלי להיות מוצלחת במיוחד. כי הכסף הלך למגזרים שיש להם כוח. תגידו חרדים עם קצבאות ודיור, תגידו ימין קיצוני והתנחלויות. אפשר לנסות ולומר שמאל קיצוני, אבל השקלים לא מגיעים לשם, איכשהו. שורה תחתונה: א' ועוד כל מיני אדישים אולי נמנעו מלבזבז את יום החופש בתור בקלפי, אבל אי ההצבעה שלהם משפיעה לא פחות.

התירוץ המעצבן הזה "אין למי להצביע"

כן, אין אף פוליטיקאי כוכב רוק נוסח ברק אובמה בבחירות האלה. אז מה. הרעיון הוא לא לבחור את המועמד הכי מגניב, אלא לבחור במפלגה שהכי מייצגת את העמדות שלך. ברירת המחדל. לא' איו ממש עמדות? שיגבש כמה. שישאל את עצמו מה דעתו על דת ומדינה, האם הוא בעד תחרות חופשית או מדינת רווחה במידה כזו או אחרת. לא מסובך. אפשר גם לקרוא קצת בעיתונים ובאתרי המפלגות, להשקיע חצי שעה-שעה בלהבין מי נגד מי. להתייעץ עם חברים שהוא סומך עליהם. ולהצביע.

מי מעדיף שלא תצביעו

יש מדינות – אוסטרליה, שוויץ, בלגיה, ואחרות – שבהן ההצבעה היא חובה. לא בארץ. אפשר לנחש בקלות מי מתנגד להטלת חובה כזו. בשורה התחתונה: לא מדובר במדע טילים. זו השקעה מינימלית בעלת חשיבות מקסימלית – לעתיד של א', ושל כולנו.

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

אין לינק – ידיעות אחרונות, בכל זאת – אז אצטט מהזיכרון. הקטע שהקפיץ לי פיוז סופית בברכת החג שפורסמה באחד ממוספי החג של ידיעות אחרונות היה הגדרת הנסיעה לגמר האן.בי.איי כרגע השיא של השנה שלו. מיד אחרי, בסוגריים הוא מוסיף: חוץ מהשחרור והחזרה הביתה.

למי ששכח: דקה לפני שהפך לפרשן הספורט של ידיעות והחבר הכי טוב של אריק הניג, התנהל ויכוח סוער על עסקת השחרור של שליט. 1,027 מחבלים שוחררו בעיסקה. חלק נכבד מהם עם דם על הידיים. חלק מהמשפחות השכולות היו נגד העיסקה, אחרות בעד. לכולן היא היתה מן הסתם כואבת וקשה.

אני לא מבין גדול במשפחות של חטופים, אבל מבין מצוין במשפחות שכולות. אני לא חושב שהתמונות של שליט מכדרר עם הניג עשו להן טוב. יכול להיות שמשפחת שליט הוציאה המון כסף, במהלך המאבק, וגם זה שיקול בהתנהלות של הבן. אבל הפיכת השבוי לשעבר למין סלב בהווה צורמת, לי לפחות. זה בסדר אם אתה פליט ריאליטי, זה בעייתי אם אתה שבוי ששוחרר במחיר כל כך כבד, שחלקו עוד ישולם בעתיד.

ותקנו אותי אם אני טועה – בין פרשנות ספורט לברכת ראש השנה, לא שמעתי התייחסות לנושא המסוים הזה.

וכן, הייתי מצפה ממשפחת שליט למודעות לעניין. למחשבות על מה עובר על המשפחות השכולות, לחשש ממה יקרה אם וכאשר משוחררי העיסקה יצליחו לבצע פיגוע. לקצת יותר כובד ראש, וקצת פחות פרשנויות כדורסל. תגידו שאי אפשר לשפוט אדם וכל זה – ואומר שאני לא קונה את זה.

במהלך המאבק על שחרור שליט הזדהיתי עם הוריו, אני חושב שכל הורה הזדהה ברמה כזו או אחרת. אבל מה שקורה עכשיו נראה לפעמים כמו ניצול ציני ומיותר. לא היה קורה כלום אם מלבד ראיון גדול למוסף כלשהו, גלעד שליט היה שומר על שקט תקשורתי. זה בטח היה מכבד יותר את מאות המשפחות שהאנשים שהרגו את ילדיהן מסתובבים עכשיו חופשיים.

עמי מת.

זה צריך להיות "פרופ' עמי דרך נפטר", אבל הוא לא נראה כמו פרופסור. לא היינו חברים של ממש – אבל הוא היה איש מקסים, ואהבתי אותו.

הוא היה ראש מחלקת עיצוב תעשייתי בבצלאל 4 שנים (2004-2008), אבל בשבילנו הוא היה האיש המגניב על הוספה האדומה. בכל שישי בבוקר הייתי מגיע עם רוני לקפה בירנבאום, וקצת אחרי הוספה היתה עולה על המדרכה, ועמי היה מודיע על בואו. לפעמים רק מחליף איתנו כמה משפטים, לפעמים יושב איתנו. תמיד לבוש כמו שילוב של באסטיונר, ערס ואולי אולי אמן.

נגה שאלה אותי פעם מי זה האיש הזה שפגשנו בקפה.

"זה עמי, הוא עובד בבצלאל".

"בשוק?"

הוא היה מצחיק, נטול כל גינוני חשיבות, מעניין, ומרשים בלי לנסות להיות כזה. פה ושם נפגשנו ברחובות העיר, הבת שלו היתה עם נגה בגן, נגיעות חיים קטנות כאלה. והוא נראה כל כך חי, כמו בקלישאות ההספד הכי גדולות, בריא ומלא חיים ונצחי.

באחד ממפגשי הבוקר בבירנבאום התפרק אבזם החגורה שלי. זו היתה חגורה ישנה שחיבבתי, והנחתי שהגיל עשה את שלו והגיע הזמן לחדשה. אבל עמי ביקש ולקח אותה. כנראה שידי המעצב-בעל-מלאכה שלו דגדגו למראה האתגר.

כמעט שבוע אחר כך, כשאני יושב בבית קפה אחר, עצרה פתאום על המדרכה הוספה האדומה, ועמי זינק מעליה ושלף מהארגז את החגורה, עם אבזם מולחם ומתוקן. הוא זיהה אותי מהכביש. "אצלנו השירות זה עד הלקוח", אמר ונסע.

לפני יומיים, ביום שבו נפטר, עמדתי ברחבת הבימה, צופה בקרני זוחלת במרץ, כשפתאום נשמע דנדון מתכתי. אבזם החגורה התפרק לו ככה פתאום ושלושת חלקיו נפלו על הרצפה. התלבטתי אם לחכות לשישי ולהביא אותה לעמי לקפה. בסופו של דבר ויתרתי. הגיע זמנה ללכת.

והיום לא הצלחתי להימנע מהמחשבה שאולי משהו שהחזיק את המתכת, איזה בדל אנרגיה שמורכב מכישרון, אהבה לחומר ולמלאכה וקצת קסם אישי, התפוגג ונעלם כשעמי מת.

הוא היה בן 49 בסך הכל, ואיש נהדר.

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.