אחרי התלבטות החלטתי – באטמן השלישי, או "עלייתו של האביר האפל" הוא לא סרט רע כמו שהוא מעצבן. כלומר מדובר בכמעט שלוש שעות שעוברות מהר, בלי שתרגיש. רוב השחקנים מצוינים, התקציב ניכר לעין, הכוונה רצינית, והאיימקס – אם תתעלמו מהעובדה שאתם בקומפלקס מכוער להפליא באמצע חולות ראשון – סבבה.

ובכל זאת, יצאתי עצבני מהסרט, זקוק נואשות לאיזה גיק שאפשר יהיה לשתף אותו במה שעבר עלי. "יש פורומים לאנשים כמוך, לא?" שאל אחד הנספחים לסרט.

אז למה באטמן מעצבן, בשני חלקים – הראשון נטול ספוילרים, השני מפוצץ בהם. שניהם, אגב, הם לא ממש ביקורת קולנוע מנומקת, ויותר קיטור של חובב סרטים (וגיק) מתוסכל.

חלק ראשון – כריסטופר נולאן עירום

הבעיה שלי עם כל סרטי באטמן, בעיקר השלישי והחלש שבהם (השני היה בסופו של דבר אחלה), היא אותה בעיה שיש לי עם כל סרטי כריסטופר נולאן – אולי למעט ממנטו. מדובר לדעתי בבמאי שנהנה מהערכת יתר לא ברורה, כזו שעושה חשק להצביע ולומר שהמלך לא באמת לובש משהו.

הסרטים שלו יומרניים ורציניים להחריד, עד פאתטיות. כשהוא כבר מנסה לדחוף בדיחה או שתיים לתסריט זה נשמע מאולץ ובעיקר לא מצחיק. וגרוע מכל – הדיאלוגים. נסו להקשיב רגע, ולהתעלם מהעובדה שהמדקלם הוא מייקל קיין למשל: כמה פעמים דמות אומרת שורה שאין בה ממש היגיון, מעבר להרמה להנחתה לדמות שמולה? כמה פעמים הדמויות מדברות בססמאות, למרות שכל הזמן מוכרים לנו שמדובר בסרט רציני, לא סתם "סרט קומיקס"?

והאקשן. נולאן לא יודע לביים אקשן. כן, יש סצנות גדולות ומרשימות עם המון ניצבים והמון תקציב. אבל כשזה מגיע לסצנות פעולה, המסך הופך לברדק אחד גדול. אין תחושה של גאוגרפיה ברורה – מי נמצא איפה. אין כוראוגרפיה, אין כלום.

הנה ניסוי. נסו להיזכר בכמה מסרטי הפעולה הגדולים שראיתם. המטריקס אולי, או משהו מהשנה האחרונה – הנוקמים. זוכרים את סצינת הקרב של ניאו ואייג'נט סמית' ברכבת התחתית? עכשיו נסו להיזכר בסצנה דומה בסרט של נולאן. נאדה. אפילו הקרב האפי בין באטמן לביין נראה סתמי ונטול השראה.

מה שמביא אותנו לדמיון של נולאן. "התחלה" למשל. חלום בתוך חלום, איזה קונספט מדהים. אלא שמתברר שהחלומות של הגיבורים של נולאן נראים כמו סרט פעולה משנות השמונים, פלוס מוטיבים שנגנבו מבלייד ראנר, וזהו. ושוב: אחלה שחקנים, הכל מאוד מרשים וגדול, אבל בשורה התחתונה, אחרי שהרעש נדם, לא מדהים כמו שחשבתם.

בבאטמן החדש, יותר מקודמיו, יש עלילה לא ממש הגיונית, עיצוב ואקשן קצת סתמיים, דיאלוגים שלא עובדים ולא מתחברים להיגיון הפנימי של הדמויות והסרט, ויומרנות ונפיחות שיספיקו לשלוש מפלגות מרכז כושלות. בסרט הקודם היה לו את הית' לדג'ר. בנכחי יש את כריסטיאן בייל החיוור, ואת טום הרדי בגירסה מסורסת. לפחות אן הת'אווי וג'וזף גורדון לוויט מפצים, קצת.

ועוד נקודה: יפה שנולאן זיהה והכניס לסרט את מלחמת המעמדות והמחאה, באמת חצי נבואי. אבל באטמן מוצא את עצמו בצד של ה-1%, הרפובליקאים, הליכודניקים. המחאה החברתית היא בעצם אנרכיה וטרור, והידד לממסד.

חלק שני – עם ספוילרים!

איפה להתחיל:

• קטוומן, הדמות הכי מתוקה בסרט, שלא מקבלת עבר, נימוק, עומק, אופי. משהו.
• ג'ים גורדון, שכותב נאום וידוי, מתחרט, מסתובב איתו בכיס וגם רץ איתו לתוך הביוב (הוא המפכ"ל, לעזאזל, לאן הוא רץ?).
• רובין? באמת?
• מסיכה בתור גרסה מעודכנת של ויקודין? ביין לא יכול לקחת כדור כל כמה שעות עם כוס מים? למה לקחת את טום הרדי, שחקן כה מעולה, ולכסות לו את הפרצוף?
• ושוב הדמיון של נולאן: הכלא המזעזע, "גהינום עלי אדמות", נראה כמו כלא 4 רק בבור. וזהו. ועם אורי גבריאל, מאחורי הסורגים סטייל.
• ואגב, איך בדיוק ביין קפץ לשם מגות'הם כדי לאפסן את ברוס ויין, וצ'יק צ'אק חזר? זה לא במדינה אחרת או משהו?
• ובמה בדיוק התבטא המהפך נוסח רוקי שעבר ברוס ויין בכלא, בסיוע אורי גבריאל? הוא חוזר וחוטף מכות מביין, שוב, רק שהפעם יש לו את השכל ללכת על המסיכה? כמו שאמרה המנומשת בשלב הזה: לא הייתי עושה טובה לבאטמן.
• מתיו מודין – למה הוא היה צריך את זה? מה בדיוק התפקיד שלו? ולמה בסצינת המוות שלו, נולאן מצליח לפספס את הרגע, ורק מראה לנו אותו שוכב על הקרקע?

אבל הכי גרוע. באמת הכי גרוע. ביין, הארכי נבל הכל יכול לכל אורך הסרט, מחוסל בסופו של דבר על ידי קטוומן, בלי שום הוד והדר, כבדרך אגב. מי אמר אנטי קליימקס ולא קיבל סרט של כריסטופר נולאן.

ולסיכום, מהנוקמים נהניתי יותר.

(התרגום לעברית הוא "שטח פראי", אגב)

את The Grey ראיתי עם ציפיות ברורות – עוד סרט פעולה עם ליאם ניסן, שעושה מהם קריירה בשנים האחרונות. מה שקיבלתי בפועל היה אחר לגמרי. אולי זה בגלל ענייני אקטואליה, אבל הנה השורה התחתונה של הסרט הזה מבחינתי: אין אלוהים. במקום סרט אקשן קיבלתי משל קיומי קר ואכזר. שזה אחלה.

אזהרת ספוילר מינורית – תמשיכו לקרוא אלא אם אתם נודניקים טהרנים

העלילה בקיצור: ליאם ניסן עובד במתקן קידוח באיזור מושלג ושכוח אל במיוחד. התפקיד שלו – לצוד זאבים שמאיימים על שאר העובדים במקום. כבר בהתחלה ברור שהאיש דכאוני עד אובדני. למה בדיוק תבינו רק בסוף. 5 דקות אחרי ההתחלה הוא במטוס עם עוד עובדים, בדרך לחופשה. אלא שהמטוס מתרסק וניסן יחד עם חופן ניצולים מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום.

ואז מגיעים הזאבים. זו מהות הסרט, ואת זה אמור לדעת כל מי שיראה אותו, כך שספוילר גדול אין פה. ניסן והחבריה מוצאים את עצמם בטריטוריה של זאבים קטלניים במיוחד. וכאן, במקום שבו זה אמור להיות צפוי ובנאלי, זה נהיה מעניין.

קודם כל הדמויות – בניגוד לנהוג, לדמויות בסרט יש קצת עומק, קצת אופי. מה שהופך את העובדה שרובם הופכים לארוחת זאבים למדכדכת. אבל מה שעוד יש כאן זה לא מעט דיונים על גורל, ועל אלוהים. הניצולים מחפשים סיבה. למה דווקא הם שרדו. כי אם יש כאן יד מכוונת, אולי היא תציל אותם ממלתעות הטורפים, ולא רק מהתרסקות המטוס, לא?

לא. הניצולים מדברים על אלוהים, ועל גורל, ועדיין מתים אחד אחד, מוות לא נעים ומדמם במיוחד.

ניסן לא מדבר על אלוהים. הוא פרגמטי ויעיל עד הסוף. כמעט.

ועכשיו – אזהרת ספוילר

כבר באמצע הסרט יתחיל הצופה הממוצע להרגיש שמדובר כאן ביצירה קצת שונה. אבל כשניסן נשאר לבד לגמרי, אחרי שכל חבריו – כולל אלה שהימרתם שישרדו – מתו, זה כבר חשוד. ואז מרים ניסן את הראש לשמיים וצועק לאלוהים. משהו בנוסח אם אתה שם, כדאי שתעשה משהו עכשיו. וכשכל מה שהוא נתקל בו זה שקט גדול, הוא מפטיר לעצמו שבסדר. הוא יעשה את זה לבד.

אלא שאם ציפיתם לסוף הוליוודי שעושה נעים בבלוטת האדרנלין, מין פרץ תושייה של הרגע האחרון עם האפי אנד כולל מעיל פרוות זאב, תשכחו מזה. ניסן מגלה שבמקום להתרחק ממאורת הזאבים, הוא הוביל את הניצולים לכל אורך הסרט היישר אליה. הוא הימר על הכיוון הלא נכון. סצינת הסיום מוצאת אותו עומד מול זאב האלפא, כששאר הלהקה מקיפה אותם, חמוש בסכין ואגרופן מאולתר. וכששניהם מזנקים אחד אל השני, הסרט נגמר.

אין סוף סגור, אין התעלות, אין ניצחון. ואין אלוהים. אין נס, אין התערבות של הרגע האחרון. רק בני אדם ומה שהם מסוגלים לעשות – וגם מה שהם לא יכולים – מול טבע בלתי מתפשר. אלה מסוג המסרים שיכולים לעבור מתחת לרדאר, דווקא בסרטים שלא אמורים לדבר על דברים כאלה. אין לי מושג אם לזה התכוון התסריטאי, אבל מבחינתי זה סרט אנטי נוצרי ואנטי דתי בכלל. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. כל השאר, גורל, אלוהים, זה בולשיט.

ונקודה על הבמאי שהוא גם התסריטאי: ג'ו קרנהאן אחראי על העיבוד הגרוע ל"צוות לעניין" וגם ל-Smokin' Aces הלא רע בכלל. אבל בעיקר ל-Narc, דרמת משטרה קטנה ומקסימה מ-2002. הקרדיט על החתרנות המפתיעה של The Grey שייך לו.

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

חמש דקות לתוך הפתיחה של מג'יק סיטי, סדרה חדשה מערוץ כבלים אמריקאים, כבר רואים ישבן חשוף וחטוב. גברי דווקא. בהמשך הפרק המצלמה מלטפת מזוויות שונות עוד שניים-שלושה עכוזים נשיים נאים. מספר השדיים החשופים כבר דו ספרתי.

בבוס נראה שלשחקנים שמגלמת את העוזרת של קלסי גרמר יש סעיף-תחת בחוזה: חשיפה אחת לפרק לפחות. היא מאוד יפה, אגב. גם בורדווק אמפייר ומשחקי הכס משתמשות בהמון עירום פורנו רך בין קטע אלים לניבול פה עסיסי. גם שם כולן, פחות או יותר, שוות למדי.

לא שזה רע, סקס ואלימות. אני בעד. אבל נראה שהתעשייה האמריקאית מבצעת בעצמה את מה שהיא נהגה לעשות לסדרות בריטיות: לקחת משהו טוב, לבזוז ממנו את האלמנטים הסנסציוניים הבולטים, ולהשאיר את מה שהפך את הסדרה למוצלחת באמת על הדלפק.

אם מסתכלים על שלוש יצירות המופת הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בעשור-שניים אחרונים – הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, לדעתי בלבד כמובן – אפשר להבין איפה כל המתחרים מפספסים. בסמויה לא ראיתם אלימות גרפית כמעט, וגם לא עירום. וכשקיללו – ועשו את זה הרבה – זה נשמע אמין, כמו דיבור רחוב. זה גם היה שנון, תבדקו בסצינה שלמטה. בשובר שורות אין עירום, והאלימות מבעיתה, במקום להיות מרגשת ואסתטית.

ואם כבר אסתטיקה – בשלושתן תמצאו גיבורים שמנים, מכוערים, או סתמיים למראה. כלומר בני אדם. ובשלושתן תמצאו שחקנים מעולים בכל תפקיד פחות או יותר.

בוס, מג'יק סיטי וכל השאר מלאות בשחקנים יפים ובינוניים. כן, יש את סטיב בושמי באימפריה וקלסי גרמר הוא הבוס. זה עלה תאנה. כן, יש את טיריון במשחקי הכס, אבל זה בזכות חומר המקור הספרותי. כמעט כל הסדרות החדשות נראות כאילו מישהו רשם לעצמו נוסחה: אלימות בוטה, סקס וקימורים, והאיש הרע בתור הגיבור. מה עם תסריט חכם שאומר משהו ושחקנים טובים מסביב לכוכב התורן שעושה רילוקיישן לטלוויזיה? עזבו.

הסופרנוס הביאה את המורכבות של הרוע והיחס שלנו אליו, שלא לדבר על תובנות על המשפחה האמריקאית ובכלל. הסמויה היא ביקורת חברתית חריפה, ושובר שורות היא ה-סדרה של המחאה הבורגנית. מה אומרת מג'יק סיטי? בעיקר שג'פרי דין מורגן מתאמן בחדר כושר על שרירי הישבן.