אחד הספרים האהובים עלי כרגע בלי קשר לעובדה שהוא מיועד לגילאי 3-5 בערך הוא "אריה הספרייה". בתום יום שחציו בעבודה וחציו ענייני איסוף ממערכת החינוך, הכנת אוכל, מקלחת ושאר לוגיסטיקה מגיע שלב הקראת הסיפור לפני השינה. טקס קדום רב חשיבות שאין לדלג עליו. והכוכב הבלתי מעורער כרגע הוא האריה חובב הסיפורים. תקציר העלילה: יום אחד מופיע אריה בספרייה, ומאזין לשעת סיפור. מנהלת הספרייה, גברת דפני הקפדנית, מחליטה שכל עוד הוא לא מפר את הכללים אין בעיה, שיסתובב במקום חופשי. אט-אט הקשר ביניהם מתהדק. אלא שאז, בעקבות מקרה חירום, האריה נאלץ להפר את החוקים, מה שמוביל לפיתול הדרמטי בעלילה. מכאן תקראו לבד את הספר, או חכו לספוילר בהמשך.

יש ספרים שגרמו לי סבל קיצוני, כולל אחד שהחבאתי לתקופה אחרי שתש כוחי והבנתי שהחלופה היא שריפה אחים שריפה. וזה המקום להזהיר מפני ספרי דיסני, שהם מצד אחד יקרים, מצד שני כתובים איום ונורא, ומצד שלישי מתורגמים זוועה. יש ספרים דידקטיים מדי, או משעממים מדי, או מתאמצים מדי. אבל "אריה הספרייה" הוא בדיוק מושלם. אני לא מדבר על קהל היעד. לילדים יש חוש ביקורת גמיש ונינוח להפליא כשזה מגיע לספרים. אני מדבר על המקריא, עלי. וכדי להבין למה אני כל כך אוהב אותו, ניסיתי להסביר לעצמי מה הופך ספר ילדים לספר שאני אוהב להקריא.

הוא קצר: גם המאסטר מאיר שליו חטא בספרים ארוכים מדי, וראו הוזהרתם מ"הגשם של סבא אהרון" – הוא רק נראה דק כרס. ספר שמקריאים לפני השינה צריך להיות קצר ואלגנטי. אם אני צריך להקריא את זה שוב ושוב, בכל פעם בסוף יום, אז נא לשמור על מספר מילים סביר. מילים ולא עמודים, כי ב"הגשם של סבא אהרון" למשל יש מעט עמודים אבל המון טקסט. "אריה הספרייה" מאוזן היטב מהבחינה הזו והקריאה בו לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. בקצה השני של הסקאלה נמצא "ארץ יצורי הפרא" (או יצורי הפרק, כמו שתומר כינה אותו פעם מזמן) המופלא שכולל עמודים עם משפט אחד או בלי טקסט בכלל. זה נחמד אבל לרוב מוביל לדרישה להקריא ספר נוסף. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

הוא חתיך: ארץ יצורי הפרא כולל איורים מהמוצלחים שנראו אי פעם בספר ילדים. זה חשוב גם לקהל המאזינים, שרוצים תמיד גם לראות את התמונות, אבל גם לי. יש משהו מונוטוני עד מייאש בלהקריא כל פעם אותו טקסט, אבל איורים מוצלחים לא נמאסים כל כך מהר. ואריה הספרייה מאויר יפה. לא צבעוני ומתיילד מדי, לא מרושל ולא מתחכם מדי – הוא מעביר את העלילה כמו שהיא, בדיוק מה שהטף מצפה לראות וגם נעים בעין.

הוא כתוב מצוין: הוא לא פשטני ורדוד. הוא גם לא מתחכם מדי, עם קריצות שנועדו אך ורק להורים. כשמאיר שליו כותב על חיות שחולמות שהן חיות אחרות ב"רוני ונומי והדב יעקב", כולל היגואר שחולם שהוא ב.מ.וו, זה מצחיק מאוד. אבל עובר לגמרי מעל הראש של הילדים. אריה הספרייה מצליח לשלב בין הרבדים שלו, אלה שפונים לילדים ואלה שפונים אלי, כך שלא באמת ברור איפה משורטט הגבול. הדמות של גברת דפני גורמת לי לחשוב על מבוגרים נוקשים וקצת בודדים, ואני מניח שאצל המאזינים היא יכולה להעלות אסוציאציות של בדידות רגעית בחצר המשחקים. שלא לדבר על המתח בין כללים נוקשים לחיים עצמם, שקיים גם ביום יום שלי וגם בגן הילדים. ויש בו נגיעה במעמד חברתי, וקנאה, וחברות אמת, כולם נושאים רלוונטיים למצב האנושי בלי קשר לגיל.

הוא מרגש: זהירות ספוילר. האריה נאלץ לשאוג בספרייה כדי להזעיק עזרה לגברת דפני שנפלה ושברה את היד. הוא גוזר על עצמו גלות מהמוסד עקב הפרת חוקי המוסד ושובר גם את לבה. כשהוא חוזר לבסוף, וגברת דפני שוכחת את עצמה ורצה – בניגוד לכללים! – לפגוש אותו, לא נשארת עין יבשה בעמדת המקריא ליד המיטה. הקשר ביניהם נוגע ללב בעיקר כיוון שהוא לא מדובר בשום שלב. הוא ברור מתוך הטקסט המאוד ענייני ועובדתי, והרגש קיים כמעט אך ורק בסאב-טקסט ובאיורים. וזה מקסים.

ועוד כמה ספרים שגם הורים (לפחות אני) ייהנו להקריא:

• "קרנפים לא אוכלים פנקייק": קצת נונסנס עם מסר חשוב בלי להיות דידקטי, אחלה איורים וסוף חמוד.
• "דירה להשכיר": קלאסיקה מהמוצדקות, וגם ליברלית ושוחרת שלום באופן מפתיע.
• "אבא עושה בושות": החביב עלי מבין כל המאיר שליוים.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור": החרוזים כל כך מוצלחים שזה מתגלגל מהלשון לבד, בלי מאמץ. ומצוין בלי קשר.
• "לבד על המרבד": מצליח להיות מתאים לגיל אפס בערך ועדיין מצחיק.
• "איתמר מטייל על קירות": יש לי בעיה עם ספרי הילדים של דויד גרוסמן, שבהם האם כמעט לא נוכחת והאב תמיד סבלני ואף פעם לא עייף. אבל זה אחד המוצלחים בהם.
• "אלונה לא": אני אוהב חרוזים, מה לעשות, והדמות הלא ממש חינוכית של אלונה מדויקת למדי.
• "טרופותי": תרגום מעולה, חרוזים שוב, וסיפור מגניב – לא ממש חינוכי, משעשע ופרוע.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

בעודי מכין קפה שני לאמא מהגן התחלתי לרעוד מקור. ראש כואב, צורך עז להפסיק לזוז ולעבור למצב מאוזן, כל הסימנים לשפעת כהלכתה. הקיטורים של המתבגרת על ראש כואב וחולשה כללית קיבלו פתאום גוון אחר. גם תומר לא הרגיש בשיא. וירוס אנטי-רשפי. לפחות מגיל בית הספר ומעלה.

למחרת אני והמתבגרת שרועים של הספה כמו נרקומנים. לא מסוגלים לזוז לשום מקום. נרדמים ומתעוררים חליפות, שעונים אחד על השני. תפקוד קוגניטיבי של קוקר ספאנייל בסוף חייו. הגרון כואב, הרגליים כואבות, המוח כואב. חשבנו לראות סרט אבל עצם הרעיון היה מתיש מדי.

כשדידיתי למטבח להביא כוס מים וכדור למתבגרת חשבתי שזו הכנה לזקנה. לא לגיל 60-70, לקשישות של ממש, בואכה 90-מוות. כל מה שעניין אותי היה להגיע למטבח וחזרה, ואז להתיישב לאט על הספה בלי שזה יכאב יותר מדי. ואז לבהות. שום דבר לא מעניין מעבר לזה: ספרים, סרטים, אוכל, סקס. רק לא לזוז יותר מדי ושלא יכאב.

היה בזה משהו משחרר. לא דאגתי לתוכניות העבודה ל-2016, לא חשבתי על חוגים וסנדוויצ׳ים, לא התלבטתי מה לעשות הערב או בסוף השבוע, לא התייסרתי על אירועי עבר, לא התעסקתי בחרדות מהעתיד, לא בדקתי את מצב חשבון הבנק. השפעת היא הבודהה, היא רבי נחמן, שאולי מגמגם כי קר לו. סוף סוף אני חי את הרגע. רק הדקה הבאה קובעת, רק בליעת הכדור או מציצת הסטרפסילס חשובה. כסף, קריירה, זוגיות, ערכים – אבק ברוח.

דיווחים מתקבלים מהעבר השני של שדרות רוטשילד. תומר חזר מבית הספר עם חום והצטרף רשמית לקרבנות הווירוס. הוא על הספה מול הטלוויזיה שם, אנחנו כאן. עשר דקות הליכה ביום רגיל, אלף קילומטרים היום.

בצהריים המתבגרת ואני דנים בעובדה שלא אכלנו כלום היום. לא שאנחנו רעבים. אבל אנחנו מסוגלים לאכול גלידה. זה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כאופציה סבירה. אני יוצא לאם-פם, ממש מעבר לכביש, אודיסיאה קטנה. אני מתרסק על הספה מותש אבל לפחות אנחנו אוכלים משהו.

בערב מגיע חיל הפרשים. ההורים שלי מביאים איתם מרק, שלל תרופות (חלקן מפולין!!), ומסיכות מנתחים. כשאני פותח את הדלת אמא שלי עומדת מהצד השני עם מסיכה, משל היתה ניצבת בסרט על מגיפת זומבים. אני יושב ואוכל מרק ומנהל שיחה עם צמד הורי הממוסכים. למה לא.

למחרת אנחנו כבר מרגישים יותר טוב. אנחנו אפילו מצליחים לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. ולאכול. אנחנו גם מסתדרים יפה מאוד, למעט מחלוקות קלות על אחוזי השמיכה שכל אחד צורך. החום עדיין לא ירד. מתחילים בפעולות לוגיסטיות בסיסיות: הודעות למורים של המתבגרת (שלא טורחים אפילו לומר לה שתרגיש טוב), ובמבטים חוששים לכיוון הכיור. ערימת הכלים שם נראית כרגע כמו הר בלתי ניתן לטיפוס.

הדיווחים מהגדה השנייה של רוטשילד לא מעודדים. תומר נכנס לזה אחרינו, והוא ייצא מזה אחרינו. אין אלא לחשוק שיניים. המתבגרת ואני בינתיים בבונדינג שלא היה כמותו חודשים, אם לא שנים.

ביום השלישי אנחנו כבר די בסדר. החום ירד, שטיפת הכלים נראית פתאום כמו עניין סביר לגמרי, אנחנו רעבים ובעיקר – אנחנו חוזרים לעצבן אחד את השנייה. שנינו מסכימים שהשני היה נחמד יותר עם חום גבוה. זוטות שקודם נראו חלק ממציאות גשמית בת חלוף שמה לה ולנו חוזרות להקפיץ לי את הפיוז. שתאסוף את הטישו שהיא מפזרת בכל מקום, רבאק.

אבל ההוכחה המדעית הסופית לחלוף השפעת והשיבה לשגרה מגיעה בערב. המתבגרת יושבת מולי אחרי ארוחה קלה, האצבעות שלה רצות על מסך הטלפון, ומודיעה: ״אבא, משמעם לי״.

2016 הגיעה. המתבגרת הלכה לבית הספר. שפעת, אני עוד אתגעגע אלייך.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.