הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

אני באמת לא בטוח אם בסוני התכוונו לזה, אבל הפרסומת שלהם למשחק החדש ״סטאר וורס באטלפרונט״ לגמרי עושה מחנק בגרון, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות, לפחות שיווקית. קודם כל תעיפו מבט, בסך הכל דקה:

אני מנחש שהרעיון לפרסומת היה בערך כזה: הנה ההזדמנות שלכם לשחזר את השמחה הילדותית ההיא מפעם, האושר הצרוף שילדים משיגים בקלות, ומבוגרים בעמל רב ובמחיר כבד. קנו את המשחק! תודה ושלום.

אבל מה שאני רואה הוא קינה על הילדות שאבדה וקיטורים חסרי תקווה על כל מה שהגיע במקומה. אני מניח שזה משליך עלי, בעיני המתבונן וכל זה, אבל בכל זאת. מלחמת הכוכבים היה אירוע מכונן בחיי כשהייתי בן 6-7, ואני לא לבד. אתרי מכירות הכרטיסים קרסו השבוע כשהמוני מבוגרים-ילדים ניסו לקנות חודשיים מראש כרטיסים לסרט החדש בסדרה. זה אידיוטי, אפשר לחשוב שזה מוצר מתכלה, שאי אפשר יהיה לראות את הסרט שבוע אחרי שייצא, נגיד. אני למשל קניתי מייד צמד כרטיסים לי ולצאצא, להקרנת חצות, ההקרנה הראשונה של הסרט בארץ.

המהות האגדתית של מלחמת הכוכבים, שאולי נראה כמו סרט מדע בדיוני אבל בתכלס מדע של ממש אין בו, הפכה את הסדרה לעל-זמנית, למיתולוגיה. היא גם הפכה אותה לאייקון וסמל של הילדות של דור או שניים. זו תגובה לגמרי פאבלובית. אני שומע את המוזיקה, רואה על המסך את הלוגו, וזהו. בלוטות הרגש והנוסטלגיה נכנסות לפעולה כאילו מעצמן. אין כאן באמת בחירה חופשית. העברתי את זה גם לצאצא, באחת מפסגות ההצלחה החינוכיות שלי.

ולא משנה שזה מזמן הפך לתאגיד, למכונת כסף. שג'ורג' לוקאס עבר לצד האפל, שדיסני קנתה גם אותו, יחד עם מרבל ופיקסאר, כדי לרכז את קסם הילדות של כל העולם המערבי ומעבר לו בקופה רושמת אחת. זה עובד. וכשאתה יושב במשרד וחושב על תשלומים – משכנתא או שכר דירה או מזונות – ועל שלל החרדות הקטנות והגדולות של הקיום היום יומי, כל מה שמתחשק לך הוא קצת אסקפיזם. או הרבה אסקפיזם. וכמה רחוק יותר אפשר לברוח מאשר גלקסיה רחוקה רחוקה מכאן.

מבחינתי הבחור בפרסומת לא זוכה בהפי אנדינג כשהוא מזנק לתוך האקס-ווינג, ובהשאלה אל תוך המשחק. אני מניח שלא על המסר הזה חשבו בסוני, אבל כשהוא מנפץ את חלון המשרד וקופץ החוצה השד יודע מאיזו קומה, זה נראה קצת כמו התאבדות.

עם כל הכבוד לסוני, הבחור צריך לארוז את בובת אר.טו.די.טו, להתפטר ולמצוא עבודה מספקת יותר, לצאת לכמה דייטים, לשתות, לשמוע מוזיקה, אולי לעשות ילדים ולראות איתם את סטאר וורס מההתחלה. ומדי פעם כשיש לו זמן גם לשחק במחשב או בקונסולה. אבל פחות לקפוץ מחלונות בייאוש. עדיף.

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

שנייה לפני ההצבעה בבחירות 2015 רוגל אלפר משחרר עוד טור במה שנראה כמו טרנד מוביל בהארץ של השנה-שנתיים האחרונות – פרובוקציה אינטלקטואלית בשקל, הפוך על הפוך, משהו שיעצבן את הקוראים, אולי יהיה ויראלי, אולי יביא טור נגד (או במקרה הרע, פוסטים של בלוגרים עם זמן פנוי כמוני!) ויארגן קצת תנועת גולשים ותשומת לב.

הפעם: למה נרגיש אידיוטים אחרי שנצביע, ולמה אי הצבעה היא מעין מחאה ״שלמצער, היא מאפשרת לנו לשמור על כבודנו העצמי. נדע לפחות שלא היינו כבובות על חוט, שוטים שאינם מודעים לנסיבות חייהם הנלעגות״

מאיפה להתחיל. יש משהו מקומם וחשוד בנטייה הזו, של לא מעט שמאלנים שאני מכיר, לפסול מראש כל אופציה לשינוי. לא שאני אופטימי במיוחד לגבי הבחירות האלה, אבל לפחות אני לא לוקה בהיבריס קשה ולא שוגה באשליות לפיהן אני יודע לחזות את העתיד.

למדתי חמש יחידות היסטוריה בתיכון, ובדיוק עסקנו בקומוניזם כשחומת ברלין נפלה. אף אחד לא ראה את זה בא (וכן, אני זקן). אף אחד לא חשב שבגין, דווקא הוא, יגיע לשלום עם מצרים, ואני עוד זוכר את גאולה כהן מתראיינת ומזהירה מהנזק העצום שיביא ההסכם הזה. האביב הערבי היה הפתעה מוחלטת, וכל הפרשנים הסבירו למה מובראק לא יודח, ואחר כך קצבו את זמנו של אסד כשהתחילה בסוריה מלחמת אזרחים שגם אותה איש לא צפה.

אפשר להמשיך מפה עד הודעה חדשה. ההיסטוריה היא מדע שהופך את מה שהיה כאוטי ולא צפוי בזמן אמת למובן מאליו בדיעבד (פראפראזה למשפט שכתב פיליפ רות, קטונתי). להחליט מראש שגורלנו נחרץ ואין טעם אפילו להצביע זה עלוב. זו הצפרדע שהפסיקה לבעוט וטבעה בכוס החלב, בזמן שחברתה ממשיכה לבעוט נואשות וניצלת בזכות תקווה אידיוטית.

לפעמים נראה לי כאילו חלק מחברי לא יידעו מה לעשות אם באמת יהיה כאן שלטון סביר. לא אידיאלי. אין אידיאלי. עמית לעבודה מתלבט אם להצביע מרצ כי הם תמכו בצוק איתן. זה קצת מזכיר לי את השלט שראיתי בהפגנת הימין בכיכר: ״רק מרזל ישמור על בנט מימין״. יש אנשים שבשבילם אף אחד לא טהור וזך ואידיאולוגי מספיק. יש אנשים שלא יידעו להתמודד עם הנטל של תקווה ואי ודאות. עתיד שחור הוא עניין ברור ובטוח יותר.

אגב, לא חייבים להסתפק בלהצביע כדי להשפיע, לפחות לכאורה. יש לי חברים שיצאו לרחובות לשכנע ולפעול כדי להביא לשינוי. יש שלל דרכים שפתוחות בפני אזרח במדינה שהיא עדיין דמוקרטיה. אפשר למשל לכתוב בעיתון, אם אתה עובד באחד כזה. אבל הצבעה, לעצלנים כמוני למשל, היא המינימום. היא טיפה בים, זה נכון. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל בקלאוד אטלס המעולה: הים הוא בסך הכל המון המון טיפות.

בשיעור השני או השלישי החליט המורה שעובדים על גלגולים, ואני הבנתי שאין לי מה לחפש כאן. מה לאדם בלתי גמיש כמוני ולאקרובטיקה על המזרון. אבל אחרי הסבר קצר על הטכניקה, וניסיון חסר התלהבות לבצע, גיליתי פתאום שזה דווקא אפשרי. רחוק מלהיות חינני ומושלם או אפילו מוצלח, אבל בכיוון.

סיבות ללמוד אייקידו: זה קרוב לבית, בשעות חצי סבירות אחרי העבודה, לא בימי ילדים ואולי הכי חשוב – זו אמנות הלחימה הכי רגועה ועם הכי פחות פציעות שיש. כולם נחמדים, כולם עובדים ביחד, אף אחד לא מעוניין לשבור לך אף או להוציא את הברך שלך מהמקום.

וזו ואולי גם הפעילות הכי פחות מתאימה לי. אייקידו עובד על גמישות – פיזית אבל גם מחשבתית. צריך לזרום עם הפרטנר, לא ללכת איתו מכות. צריך לזוז לאט ומדויק, במה שמזכיר יותר כוריאוגרפיה וריקוד, ופחות סרטי ואן-דאם ודוני ין. ללכת נגד האינסטינקטים, נגד הרציונל, לחשוב פחות, לשים לב לצד השני קצת יותר. לא להפעיל כוח ולהוציא אגרסיות. ולהישאר כל הזמן קרוב וצמוד לקרקע. לא להתרומם מדי, לא לאבד מגע.

התוצאה היא שכל שיעור עד כה מתנהל באופן דומה: חוסר חשק עז להגיע אחרי יום עבודה. אילוץ עצמי לצאת החוצה בטרנינג ולצעוד חמש דקות. חוסר אמון לגבי כל הרוחניות הזו מחד והגמישות הנדרשת מאידך. ואז התחושה הנעימה הזו של קליק במוח כשאתה לומד משהו חדש. או מגלה שהגוף שלך יודע לעשות משהו שלא חשבת שהוא מסוגל לו.

הפרק החביב עלי בסיינפלד – הפרק היחיד שממש אהבתי – הוא הפרק בו ג'ורג' מחליט לעשות את ההפך המוחלט ממה שהוא רגיל לו. להתעמת עם הבוס, להתחיל עם הבחורה, לשאוג על ערסים אמריקאים בקולנוע. זה עובד לא רע, אחרי שהוא מצליח להיכנס לזה. יש משהו מאוד מפחיד בלסטות מהדפוסים הרגילים שלך, וככל שאתה מבוגר ומקובע יותר זה קשה יותר. אתה מתרגל לפתרונות הקלים, לעקוף במקומות הלא נוחים. זה מסובך להגיד לא לדברים שקשה לך לסרב להם, וכן לדברים אחרים, ולבחון מחדש עם איזה אנשים עדיף להתרועע. וקודם יש את ההבנה התאורטית, רק אחר כך מגיע היישום.

עם קצת התמדה – עניין של שנים ספורות – האייקידו אמור ללמד אותי איך לפרק למישהו את הצורה. אני לא תולה תקוות גדולות בפן הזה. אם כבר נראה לי שהוא יכול לסייע בכל מה שקשור להזדקנות המפרקים שלי, למשל. ואולי גם בכל מה שקשור לדפוסים קשיחים והרגלים מגונים. לא מהפך קוסטנזה-סטייל, אבל אולי גלגול קליל גם אם לא חינני הצידה.

הביקור בניו יורק היה כמו סם. היי מטורף במין תחושת חצי מציאות, וירידה חדה, שלא לומר נפילה, אחר כך. הוא סוגר את 2014 שלי במטאפורה לא רעה. למרות שמטאפורות זה עניין גמיש מדי לפעמים, את זאת אני מחבב.

נחתתי בניו יורק בחמישי בצהריים והמראתי חזרה בראשון. זה לא הרבה זמן, אבל הוא נוצל היטב, בלשון המעטה. במין מגע מידאס תיירותי כזה הכל הלך מצוין. משדרוג בשער העלייה למטוס למחלקה ראשונה, דרך שני שוברים חינמיים לבר של המלון בגלל עיכוב של ארבע דקות בהכנת החדר. לא משנה מה עשיתי, לאיזו חנות נכנסתי או מה אכלתי, אלי הטריפ-אדבייזר היו טובים אלי.

הכל התנהל במציאות מדומה. אלמלא מקום העבודה שלי לא הייתי יכול מן הסתם לשהות במלון המסוים הזה, ולאכול גם במסעדה המפונפנת שלו וגם בפיטר לוגר. לא הייתי מגיע לניו יורק, ולא מוצא את עצמי שולף את הארנק שוב ושוב בחנויות בגדים וקומיקס. והעובדה שהסתובבתי ברחובות בידיעה הזו, שמדובר בסוג של אנומליה, בחיים מושאלים, רק הוסיפה וחידדה.

והיה קר, ובכל חנות היו בדיוק אותם שירי חג מולד מעצבנים ואותם מבצעים מטורפים, ומצאתי חנות קומיקס קטנה ומצוינת שלא היכרתי. ובזכות עמית אחד לעבודה הלכנו לקומדי סלר, וכל אחד מהסטנדאפיסטים שעלו לבמה בסרט נע היה מוצלח ומעלה. ובזכות עמית (עמית!) אחר אכלתי במסעדה של המלון את אחת הארוחות הכי טובות אי פעם, שנייה לפני שתפסתי מונית לשדה התעופה. ידידה חצי ניו יורקית עזרה בשופינג ובילויים, וביקור אצל אחי וזוגתו החמודים בברוקלין, עם שוק פשפשים חביב ומוזיאון מקומי מצוין, איזן את הקניון הגדול שנקרא מנהטן.

ועבדתי. וגם זה הלך מצוין.

ואז נחתתי חזרה למציאות. לא שהמציאות שלי כרגע רעה, אבל התחושה היתה כמו המעבר ממדרכה נעה בשדה התעופה לקצב הליכה רגיל, כשכל הגוף מזדעזע קלות ומתאים את עצמו לקצב החדש.

מה שמחבר אותי למטאפורה. 2014 נגמרת, לא שנייה מוקדם מדי. ומצד אחד היו בה דברים מצוינים ונפלאים, אבל בארכיון הפרטי שלי היא תירשם כאחת הגרועות אי פעם, עם תחושת מציאות רופפת. קצת כמו בניו יורק. כלומר שמכאן הדברים, אני מקווה, יכולים רק להשתפר. היי 2015. בהצלחה לשנינו.

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.