Tag Archive | מדע בדיוני

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

הקיסר דונלד והבועה שלי

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

אמנות העלבון ההורי הצורב

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

על סוטים והומואים והחיים בבועה

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

אל תמכרו לי פתרונות למוות

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

אני ותומר בהקרנת חצות של מלחמת הכוכבים (או חוויית הורות חד פעמית)

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

הארי פוטר והמכשפה הקפיטליסטית

הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

 

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

 

הטריילר החדש או מכתב אהבה למלחמת הכוכבים

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

 

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

 

סטיבן קינג ג׳וניור והראשון של מקונוהי

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.

 

הנסיכה הקסומה וגריז או פמיניזם כפי שהסבירה לי בתי

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: