ארכיון תגים | מדע בדיוני

סקרלט ג'והנסון וג'וליה לואיס-דרייפוס או תגיד את זה כבר

לכאורה אין שום קשר בין שני הסרטים שראיתי השבוע, אבל הם הסתדרו לי יפה משני צדדים של אותו רצף.  scarlett-johansson-17980

מתחת לעור עם סקרלט ג'והנסון כולל המון סצינות עירום של הכוכבת ומינימום עלילה. למרות העובדה בתחילת המשפט הקודם זה סרט כמעט בלתי ניתן לצפייה. הוא עובר מסצינה לסצינה, כמעט בלי עלילה, כולן נראות מאולתרות עם שלל שחקנים סקוטים אלמוניים. ג'והנסון היא מעין חייזרית שצדה גברים בודדים, לא משנה למה – לא רוצה להרוס למזוכיסטים ביניכם את החוויה. באיזשהו שלב הדברים משתנים, אבל זה לא באמת מוסיף או גורע. כי הסרט הוא מעין אלגוריה, שמתעקשת להישאר אלגוריה, והודף בבוז כל ניסיון להיות מעניין.

וזה מרגיז אותי. התחושה שלי במקרים כאלה היא שהיוצר הופך את חוסר היכולת שלו לדגל שהוא מניף בגאווה. זה לא שהוא לא יודע לספר סיפור, לעניין את הקהל ולהעביר את המסר שלו. הוא לא רוצה. הוא מעדיף להיות נאמן לעצמו, להיות לא מסחרי, בלה בלה בלה.

בביקורת הזו בוואלה מצוין שמתחת לעור גורם ל"מנועים קדושים" של ליאו קראקס להיראות קומוניקטיבי. "מנועים קדושים" הוא סרט מעולה. לא מובן חלקית, אם לא לגמרי, אבל מרתק. לא מדובר באלתור שמתעלם מהעובדה שיש קהל באולם. הוא חידתי ולא מפוענח אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הוא נראה כמו יצירה מוקפדת שמישהו חשב עליה עד הסוף. "מתחת לעור" משמים, וגרוע מזה, האלגוריה  די ברורה מאליה והניחוח שעולה ממנו הוא של שביעות רצון עצמית עצלה. אבל היי, סקרלט ג'והנסון כה יפה.

מצד שני יש את "דיברנו מספיק" החמוד להפליא. אין כאן כמעט סאבטקסט, ואין יומרות. זה סרט כן וישר על רומן בין שני גרושים שנמצאים איפשהו בסוף שנות הארבעים תחילת החמישים שלהם, על כל הבעיות שמגיעות עם מטען כבד שנסחב לו מהעבר. אני מניח שבתור מי שמערכת יחסים נראית לו כרגע כמו קונספט מדע בדיוני היה לי קל יותר להתחבר לסרט הזה מאשר לענייני חייזרים. אבל בכל זאת, מדובר בסרט שמצליח בעיקר להיראות אמיתי. לא מתייפייף, לא סכריני, מאוד מציאותי. ועם כל הכבוד לג'יימס גנדולפיני הי"ד, ג'וליה לואיס-דרייפוס לוקחת אותו בהליכה. היא מקסימה.

יש הבדל בין לא מסחרי ללא קומוניקטיבי. אם אתה כותב ספר או מביים סרט אתה בהגדרה מייצר דיאלוג, או תקשורת, עם קהל. אם לא מעניין אותך להיות קומוניקטיבי, אל תיכנס לזה. לא חייבים להתחנף לטעם השולט, לרדד את המסר, להגיד הכל באופן ברור מדי – משהו ש"דיברנו מספיק" חוטא בו מעט. אבל אם הבמאי מנסה לגרום לי לסבול רק כדי שאבין שמדובר באמנות אנטי-מיינסטרימית אני אחזור לפייסבוק, ואסתפק בהצצות בסצנות שבהן הגברת ג'והנסון מורידה חולצה. תודה.

"חדר החדשות" בין הטילים של החמאס (ומשהו על אורי משגב)

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

22NEWSROOM_SPAN-articleLarge

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

האישה הטובה, 24 וסוכני ש.י.ל.ד – טלוויזיה שמאלנית משובחת

האישה הטובה 

אחרי הפסקה חזרתי כדי להשלים את פרקי העונה החמישית של הסדרה שאני כל הזמן שוקל לנטוש. היא סדרת רשת בעולם של נטפליקס ו-HBO, היא סדרת עורכי דין נוסחתית, זה ישן.

וזה מצוין. מה שמפליא זה היכולת של היוצרים לשחק על המסגרות והמגבלות של טלוויזית רשת – מילים גסות, סקס ואלימות – עם המון מודעות עצמית והומור דק. לפעמים נראה שהמגבלות והחוקים הנוקשים רק עושים ליוצרים טוב. במקום להראות שלל שדיים וישבנים אה-לה משחקי הכס, הם צריכים לחשוב.

וזו גם סדרה שמאלנית לגמרי, שחוגגת על נושאי זכויות אזרח וממשל שרומס אותן. כל העונה סובבת סביב האזנות סתר, מצלמות אבטחה ושאר אמצעי מעקב, וסביב השימוש המעוות שהרשויות עושות בהם.

סוכני ש.י.ל.ד

מה שמוביל באופן מפתיע לסדרה הזו, שאכזבה בפרקי הפתיחה, ושלא הייתי שורד אותה אלמלא הפכה לסדרה שתומר ואני רואים יחד. זה הפך לבילוי הגברים-גיקים שלנו, וצלחנו את הפרקים הראשונים כדי לגלות שמשהו נבנה כאן, ושפתאום דברים מתחברים – גם בסדרה, וגם עם האירועים של קפטן אמריקה השני. שזה מרשים, ומעניק לסדרה פתאום עומק שלא היה לה.

חשוב מזה, היא משתלבת עם אווירת הפרנויה של קפטן אמריקה, ומעלה שוב תחושת חרדה מזרועות ביטחון דורסניות שאי אפשר לבטוח בהן ובכוח העצום שבידיהן. כמו ב"האישה הטובה", גם כאן הכוח הזה מוצג בהתחלה כספק הכרח מוצדק, ומידרדר מהר מאוד לרמיסת זכויות בסיסיות ועיוות המציאות.

24

ג'ק באואר, בטח היה מצביע לנפתלי בנט. יש משהו מטריד ובעייתי ב-24, תמיד היה. היא לוקחת את העניין הזה של המטרה מכשירה את האמצעים כמה צעדים קדימה: עינויים, הוצאות להורג, הכל הולך. 24 לא היתה סדרה טובה באמת אף פעם לטעמי. שחקנים לא מספיק טובים, עלילות ודיאלוגים קצת קלושים. אבל עבור כל שניים שלושה פרקים של סדרת אקשן סבירה, קיבלתם רגע טלוויזיוני מהפכני. ג'ק באואר מוציא להורג פושע ואז כורת את ראשו רק כדי להיכנס במסווה לכנופיית עבריינים שמאיימת על שלום האומה. באואר מורה לבתו לירות באדם חסר הכרה שרדף אחריה קודם לכן עם אקדח. נראה לי שהרעיון ברור.

העניין הוא שאם בהתחלה זה נראה מוצדק, בהמשך קשה לצופה הסביר לא להרגיש שיש כאן בעיה. מה גם שבסופו של דבר באואר נפלט/נבגד על ידי המערכת, ומתחיל את עונת הקאמבק כנרדף בעצמו. כמו אנשי ביטחון במשטרים טוטאליטריים, הוא מגלה כמה קל להפוך לטרף של המערכת שאתה משרת.

אם בסדרות שהתייחסתי אליהן למעלה המגמה הליברלית ברורה ומדוברת, ב-24 היא עולה מלמטה, בין הסדקים, מתוך הסאבטקסט. לא היה מתחשק לכם להסתובב בעולם של ג'ק באואר. ואולי בעצם כולנו חיים בו.

לנפתלי בנט זה בטח לא מפריע.

 

 

 

"פסיפיק רים", האכזבה הכי מוצלחת של הקיץ

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?

למה אסור להכניס נשים לחללית

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

SpaceGirlועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

 

 

 

 

האיש שידע הכל בגיל תשע

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

superman_colors_by_andre_vaz-d57bq07

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

ההוביט: ציפייה, חשש ואבא שלי

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.

משחקי הכס, עונה 2 – יאיר לפיד צודק

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

הנוקמים – ביקורת, בערך

מאוד נהניתי בנוקמים, אבל אין לי מושג איך הוא הפך לכזה סרט להיט. כי סרט ממש זה לא. זה גיק-פסט. אני לא מבין איך מי שלא מכיר את הקומיקס ואת חמשת הסרטים הקודמים – קפטן אמריקה, ת'ור, שני האיירון-מנים וההאלק (אחותכם הענק הירוק) גירסת אדוארד נורטון – אמור ליהנות.

אני אוהב את ג'וס וודון. גדלתי על קומיקס. יש לי את הנתונים הבסיסיים ליהנות מהסרט. גם תומר התלהב קשות. המנומשת מנגד ישנה חצי שעה באמצע, ונגה לא לגמרי הבינה מה העניין. מבחינתי הן מייצגות את האופן שבו הקהל הרחב היה אמור להגיב. בזמן שתומר מזהה רפרנס למשחק וידאו (ultimate alliance, אם התעקשתם), לא ברור איך הבלתי משכילים בתחום אמורים להגיב.

זה פחות סרט ויותר אסופה של סצינות, דיאלוגים, ועלילה שלא באמת משנה. וזה מאוד כיף. קצת כמו אחד מסרטי הרובוטריקים, רק עם במאי/תסריטאי שיש לו גם שכל וגם נשמה שנמצאת עדיין בבעלותו. אובייקטיבית זה סרט פחות מוצלח מסרניטי למשל, הסרט הראשון שביים וודון, שלא הגיע לעשירית ממספר הצופים וההכנסות של הנוקמים. אין צדק, אין.

ועוד כמה נקודות חשובות:

  • הקטעים הכי מגניבים בסרט הם הגשמת החלומות הרטובים של כל גיק – איירון מן נגד תו'ר! ת'ור נגד ההאלק!! וזה לגמרי עובד.
  • המגע הג'וס וודוני – אירוניה שמפרקת סצינות דרמטיות מדי – מורגש. קצת כמו בכל ההפקה הזו, קונגלומרט ציני פוגש במאי גיק מוכשר.
  • התלת מימד מעצבן ומיותר, די עם המשקפיים הזולים והמעפנים האלה.
  • לא-ממש-ספוילר – יש סצינה אחרי כותרות הסיום, אבל רק מי שמכיר את הקומיקס יבין אותה.
  • והארי דין סטנטון מבליח לחצי דקה משעשעת.
  • הנפילה של הסרט – קפטן אמריקה. התלבושת מגוחכת, התפקיד שלו לא ברור, ודי חבל.
  • הכי מוצלח – האלק. תמיד אהבתי את מארק רופאלו.
  • סקלרט ג'והנסון גם שווה וגם עושה דמות לא רעה בכלל.
  • סאונדגרדן עם שיר לבלוקבאסטר של הקיץ. לקורט קוביין או אדי ודר (יבדל"א) זה לא היה קורה. ביזיון.

מחכה לסרט ההמשך, בטח מחכה.

הרומן המוזר עם קינדל או איך ילדים יגלו את ההוביט

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

שר הטבעות. היישר מנפאל

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

המדריך לטרמפיסט. ג'ינס קצר

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

השטן במוסקבה

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

%d בלוגרים אהבו את זה: